אינטרו, הקטע הפותח בדיסק של רומי, זוכה לקליפ מרהיב של ינאי זלצר

ינאי זלצר, חברי הטוב, אמן הצילום והריפוי, עבד בחודשים האחרונים על וידאו-ארט יוצא-דופן. המוסיקה ששימשה בסיס לסרטון היא שלי, קטע הפתיחה מתוך הדיסק של "רומי" מלפני 17 שנים, עם הגיטרה המדהימה של גב דקטור.

מתוך הרעיון לקליפ לקטע, נולד לו בסופו של דבר סרטון אמנותי עצמאי ובעל חיים משלו, המדבר בשפה שבעיני מתקשרת ברמות גבוהות ביותר של ניואנסים, זוויות צילום ואמירות של אמן אמיתי, שעיניו רואות ומתעדות את מה שחומק מעיניהם של בני-תמותה רגילים.

תיהנו!

Yanai Zeltzer, My good friend, and a master-photographer, has been working for several months on this video-art project. The music, which the clip is based on, is mine – the Intro for my "lost" CD with my band, "Romi", with the outstanding guitar .role played by Gev Decktor

All in all, this isn't a regular musical video clip, but rather an independent artistic piece, which communicates in the highest standards of visual nuances, photographic angles and the sight of a true artist, who observes things that skip the eyes of mortals like us

Enjoy!!!

A full screen and the highest volume on your player are a necessity!

http://vimeo.com/95274198

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה פרוייקט רומי | תגובה אחת

השתקה והדחקה/ 99 שנים לרצח-העם הארמני

אתמול, ה- 24 באפריל, צוין יום השנה התשעים ותשעה לרצח-העם הארמני.

הארמנים ברחבי העולם מציינים תאריך זה, בו הועלמה ונרצחה האליטה של הנהגת הקהילה הארמנית באיסטנבול בידי רשויות הביטחון של האימפריה העותומאנית. אירוע זה מסמל את "יריית הפתיחה" ברצח-העם הארמני, שהחל מעט לאחר מכן ונמשך חודשים ארוכים.

יום הזיכרון מצוין בארמניה וברחבי העולם הנאור. גם במדינות שלא הכירו ברצח-העם הארמני התקיימו אירועי זיכרון, כמו למשל זה שמקיימת מדי שנה הקהילה הארמנית בירושלים.

נראה לי כי זו הזדמנות מצוינת לשאול את עצמנו באיזה צד של המפה העולמית אנו מעוניינים לראות את המדינה בה אנו חיים: האם בצד המכחיש רצח-עם (שכן אי-הכרה משמעה הכחשה בסופו של עניין), או שמא בצד המכיר בסבלו של עם אחר, שעבר לפני כמעט 100 שנים התעללות בלתי-נתפסת?

זהו מאמר שפרסמתי ב"הארץ" לפני שנה. נראה לי כי המסרים המרכזיים בו עדיין אקטואליים לחלוטין.

השתקה והדחקה/הארץ, דעות, 23.4.2013

תארו לעצמכם שגרמניה שלאחר המלחמה לא היתה מכירה באחריותה לרצח שישה מיליון יהודים. תארו לעצמכם שיותר ממחצית ממדינות העולם הנאור לא היו מכירות בשואה. תארו לעצמכם כי ניצולי השואה לא היו זוכים מעולם לפיצויים ולסיכוי כלשהו לסגירת מעגל פסיכולוגית. תארו לעצמכם כי פושעי המלחמה הנאצים לא היו מובאים לדין וממשיכים בחייהם כרגיל.


 ועכשיו החליפו את המלה "יהודים" ב”ארמנים”, את המלה "שואה" ב”רצח העם הארמני”, ואת "גרמניה" החליפו ב”טורקיה”. כך תוכלו להתחיל להבין כיצד מרגישים בני ובנות הקהילות הארמניות הפזורים ברחבי העולם מאז גורשו ממולדתם ההיסטורית בשנת 1915 ונטבחו בהמוניהם.


 היום מציינים הארמנים ברחבי העולם את ראשיתו של רצח העם הגדול הראשון של המאה ה–20. בלילה שבין ה–23 ל–24 באפריל 1915, עצרו כוחות האימפריה העותמנית באיסטנבול את ראשי הקהילה הארמנית הגדולה בעיר. כ–250 ראשי הקהילה הוגלו ורובם הוצאו להורג לאחר מכן. צעד זה קדם לצו גירוש שהוציאה ממשלת הטורקים הצעירים ביוני 1915, נגד הארמנים ברחבי האימפריה, או כפי שהוגדרו בלשון מכובסת – "אוכלוסייה לא טורקית". כך, בהיעדר הנהגה, בין יוני לנובמבר 1915, גורשו מבתיהם כמעט כל הארמנים והוצעדו בצעדות מוות למחנות מעצר במדבר הסורי. במהלך אותם חודשים הותר דמם לחלוטין. אלה שלא חוסלו בידי ה"צ'טה" – כוח המשטרה המיוחד שהוקם כדי לטפל בגירושם – נרצחו, נאנסו ונבזזו בידי בני קבוצות מיעוטים שונות, בעיקר כורדים וצ'רקסים, שניצלו כך את ההזדמנות לסגירת חשבון דמים היסטורי עם קורבנותיהם חסרי הישע.


 הארגונים העמלים על שימור הזיכרון של רצח העם הארמני אומדים את מספר הנרצחים במיליון וחצי עד שני מיליון. גם אם האומדן הזה מוגזם, הרי שמרבית החוקרים הבלתי תלויים סבורים כי באותם שישה חודשים אפלים מתו 800–600 אלף ארמנים. גם אלה ששרדו והגיעו למחנות המעצר בסוריה לא מצאו מקלט. רבים מהם סבלו מהתעללות, אונס, ביזה ואף רציחות, עד שנת 1923. מתוך כשניים וחצי מיליון הארמנים שחיו באימפריה העותמנית בשנת 1914, נותרו בשטחה של טורקיה המודרנית כ–50 אלף בלבד.


 טורקיה המודרנית, שהוקמה בידי אתא טורק בשנת 1923, מסרבת לקיים דיון ציבורי על רצח העם הארמני, ואינה מכירה באחריות כלשהי עליו. טענתה הבסיסית היא כי היא אינה היורשת הישירה של האימפריה העותמנית, ולכן יש לפסול מראש כל ניסיון לקיים זיקה בין מעשיה של זו לבין אחריותה של זו. טיעון זה, הנושא אופי הרמטי, מסמל יותר מכל את ההדחקה והאטימות המאפיינות את עמדתה של טורקיה כלפי דיון רציני בנושא. עמדה זו שוללת ומונעת כל פעילות אקדמית בשאלת רצח העם הארמני. הדברים מגיעים עד כדי כליאת עיתונאים המעזים לכתוב על הנושא, ואיום גלוי על מדינות המקיימות עליו דיונים בפרלמנט. כך אירע בשנה שעברה, כאשר הצעת חוק שעברה בסנאט הצרפתי ואסרה את הכחשת רצח העם הארמני, בוטלה בידי הנשיא ניקולא סרקוזי, לאחר הפעלת לחץ ואיומים פומביים מצדו של ראש ממשלת טורקיה, רג’פ טייפ ארדואן.


 רוב הטורקים חשים כי אין להם שום אחריות לרצח העם הארמני וכי זוהי אך עלילת דם נוראה שהעולם הנאור מתעקש לטפול עליהם. הטורקים מתהדרים (בצדק) בכך שסייעו ליהודים רבים למצוא מקלט בארצם במלחמת העולם השנייה, וטוענים כי לכל היותר ניתן לקבוע כי אירועי יוני־נובמבר 1915 יצאו מכלל שליטה, כי מספרי הנספים נופחו וכי הגירוש ההמוני היה רק צעד מנע נגד הארמנים שפעלו כגייס חמישי בזמן המלחמה.


 אין בכוונתי להמליץ לטורקים כיצד עליהם לנתב את תודעתם ההיסטורית. אך באשר להתנהלות הכנסת וממשלות ישראל בעשורים האחרונים יש לומר מלים קשות ונחרצות. עד היום הכירו רשמית ברצח העם הארמני יותר מעשרים מדינות, בהן צרפת, קנדה, יוון, הולנד, רוסיה וגרמניה, שלא נמנעה מכך, למרות היותה בית למיליוני מהגרים מטורקיה.


 מדיניותה הרשמית של ישראל שללה מאז ומתמיד דיון ברצח העם הארמני, בשל שיקולים אסטרטגיים, כלכליים ופוליטיים. עם זאת, לאחר הידרדרות היחסים עם טורקיה בשנים האחרונות, החלו להישמע זמירות חדשות במסדרונות הכנסת. שיאן של אלה היה בדצמבר 2011, בדיון מיוחד שנערך בוועדת החינוך, תוך שיתוף פעולה יוצא דופן בין זהבה גלאון לאריה אלדד. יש להניח כי התחממות היחסים החדשה עם טורקיה עשויה לטרפד שוב ניסיונות להכרה ברצח העם הארמני מצדה של ישראל, העושה שימוש נרחב, לעתים ציני, בזכר השואה אך ממלאת פיה מים בכל הקשור למקרים אחרים של רצח עם.


 הכרה רשמית ברצח העם הארמני היא חובה מוסרית של מדינת ישראל, דווקא בשל יומרתה לייצג את ניצולי השואה. יתרה מזו, הדרך היחידה לשמר לאורך זמן את זכר השואה מחייבת את מדינת ישראל לשמש כחלוץ לפני המחנה במלחמה נגד מבצעי רצח עם ומכחישיו. כפי שאנו מצפים ומייחלים לאמפתיה מהעולם כולו בנושא השואה, עלינו לגלות מידה של אנושיות ולהכיר בסבלם של אחרים.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2001792

armenian genocide denial by turkey

פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי | תגובה אחת

שבלול

בסתיו של שנת 1992 הייתי לבדי, חופשי לפתע. אחרי שנתיים בלונדון, לאחר החזרה לתל-אביב, בדירה בגורדון, אל מול הגינה הציבורית הקטנה למרגלות המרפסת שלי. מתעורר הלום בבקרים, כדי לשמוע את המטפלות הצעקניות עם הילדים, שהתחלפו לעת ערב בשיכורים ובצליל גלגול בקבוקי וודקה ריקים על מרצפות האקרשטיין האדומות.

רובי, חבר טוב שלי באותה עת, בא אלי ערב אחד והציע לי לנסוע אתו באותו הלילה לסיני, עם עוד שתי בחורות שלא הכרתי קודם. אחת מהן, גליה, מצאה חן בעיני מיד. גבוהה, שקטה, חזקה, יפה. אמרתי "בסדר" והתארגנתי.

לקחנו את האוטובוס של חצות מהתחנה המרכזית. הנסיעה הייתה נעימה. בבוקר, באילת, חצינו מהר יחסית את הגבול המעצבן למצרים ומיד המשכנו במונית הבדואית לראס-א-שטן, שעוד היה אז נקודה אלמונית למדי במפת תיירי סיני, הרבה לפני המסחור, לפני פיגוע הטרור, כשהחיים בחצי-האי היו כפי שהם חייבים לחזור ולהיות שוב מתישהו: שקטים, איטיים, בטוחים, רגועים, בחיק אחת מנקודות הטבע העוצמתיות ביותר בכל העולם.

ראש השטן

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בראש השטן, שנקרא כך בגלל הסלע בעל הצדודית הדמונית משהו שלמרגלותיו הוא ממוקם, בואכה חוף רחב וקסום. התחברתי מיד. לא שלא ביליתי בסיני קודם. האמת, הייתי בסיני המון פעמים. כבר בגיל שש-עשרה נסעתי עם חברים לסיני, שעדיין הייתה ישראלית. די-זהב (דהב), נביעות (נואיבה), אופירה (שארם-א-שייך), בכולן ביקרתי כמה וכמה פעמים. חזרתי לסיני גם לאחר שהוחזרה למצרים והתחושה הייתה תמיד מעולה. עם זאת, רחמי נכמרו על הבדואים שסבלו, ועדיין סובלים, מיחס נוראי מצד השלטונות המצריים. אלה רואים בבדואים מפגע פרימיטיבי וזר, ללא שמץ הבנה לתרבותם המורכבת, על שפת הסתרים שלהם, על החיבור הכמו-אינדיאני שלהם לטבע העצום בתוכו הם חיו מאות שנים ללא הפרעה, עד שנולדו להן מדינות הלאום של האזור הבעייתי בו אנו חיים.

בראש השטן פגשתי כמה בדואים שהפכו לחברים בשנים העוקבות, כשעוד חזרתי לשם, מביט כלא-מאמין בתהליך המסחור המתמיד שהרס באופן בלתי הפיך את קו החוף המדהים וכיסה אותו במלונות מכוערים, ממוזגים, בנויי בטון, כאנטי-תזה מוחלטת לחושות הקש הזרוקות ששכנו שם קודם.

חלפו להם שני ימים ושני לילות ויהי בוקר יום שלישי. כבר בבוקר ניתן היה לחוש כי משהו מתרחש. באוויר עמד מתח. בצהריים, בזמן שהייתי בתוך המים, שוחה, רגוע, התחיל לרדת גשם. לראשונה בחיי חוויתי גשם במדבר, מים מעל ומים מתחת. עונג עילאי. היום הפך לערב וזה הביא אתו את הירח המלא.

יצאתי לטיול. לבד. טיפסתי יחף כל הלילה על ההרים. לאט, ללא מאמץ, הירח מדריך את צעדיי. הרגשתי את הכוח הנוכח של הטבע הבראשיתי, הבז לציוויליזציה, המלא בהוד קדומים, הפועל במסגרת זמן שונה בתכלית מזו של חיי-אדם קצרצרים. הכוח הזה טען אותי כאילו הייתי סוללה צמאה שהתרוקנה.

sinai4-l

כשירדתי למטה בחזרה אל החוף כבר היה אמצע הלילה. הירח שקע מזמן. על החוף הייתה מדורה בודדת ולצדה מישהו. הרגשתי צורך בלתי מוסבר לגשת אליו. הגבר ליד המדורה התחיל לדבר. לשפוך את לבו. הוא היה בדיכאון כבד. ננטש בידי אהובתו. הוא רצה למות. שקל להתאבד, או לפחות כך אמר. דיברתי אליו. הזכרתי לו כי החיים מורכבים מעליות ומירידות, כי יפי העולם גדול מדי מכדי לבזבז את החיים על מעות קטנות של רחמים עצמיים. הבטחתי לו שיהיה בסדר. לאחר שעה הוא נרגע. הלכתי משם (פגשתי אותו, דרך אגב, בתל אביב כעבור כמה חודשים, כששתיתי עם חברים באחד הבארים בשינקין. הסתבר שהוא היה הבעלים של המקום. וכן, נראה שחזר לעצמו).

למחרת הייתי עם גליה בפעם הראשונה. בחוץ, על סלע ענק בחלק המרוחק מאזור החושות של המפרץ. זה לא היה זה, למען האמת, אבל כשחזרנו לתל אביב המשכנו להיות בקשר, ידידים לזמן מה. בבוקר בו חזרנו אל עיר הבטון היא המשיכה אלי, לדירה. קניתי לנו שוקו ולחמניות במכולת והרגשתי דחף חזק לשמוע משהו שלא שמעתי מאז הייתי ילד, כשאח שלי היה משמיע על הפטיפון את התקליטים החדשים שיצאו בשנות השבעים וכך מבלי משים דאג להשכלתי המוסיקלית ולהטמעה של כמה צלילים מופלאים עמוק בתת-המודע שלי. רציתי לשמוע את "שבלול" של אריק איינשטיין.

חיכיתי ש"פיקדילי" תיפתח ורכשתי את הדיסק. שמענו אותו כל היום והרגשנו לעומקן את הנוסטלגיה והמלנכוליה שנטפו ממנו כטיפות חמאה נמסה בשמש. גליה נעלמה מחיי מהר כשם שהופיעה, אך עד היום אני ממשיך לשמוע את "שבלול" מדי פעם. ובמיוחד את השיר הזה.     

   http://www.youtube.com/watch?v=DZf0kYw1XpA

שבלול

 

 

     

פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי | תגובה אחת

שיר סיום/רומי 1996

שיר סיום/ אייזיק לובלסקי

וכשיגיע זמנך לנטוש עולם זה

הסתכל בלבבך ותהיה מרוצה

כי עשית הכל למלא החסר

ותתעורר כעוף חול ותמשיך לבשר

PhoenixBird

פורסם בקטגוריה פרוייקט רומי | כתיבת תגובה

הפעם הראשונה בה התאהבתי

הפעם הראשונה בה התאהבתי הייתה בשנת 1973. קראו לה מיכל. היו לה עיני דבש, שיער שטני בהיר, המון נמשים וחיוך רחב של בנות איכרים. למדנו ביחד בכיתה ג'. אהבנו לשחק במגרש הספורט של "תל-חי", בית הספר היסודי בשכונת נוה-שאנן בחיפה. "הבנים על הבנות", המשחק שהעסיק את רוב הילדים בכיתה בהפסקות, הפך אצלנו למשהו אחר. לשנינו לבד. בן ובת.

תל חי

אני מנסה להיזכר, אבל לא מצליח. על מה דיברנו בכל ההפסקות בהן בילינו ביחד? אני כן זוכר את השקט, את הדקות הארוכות והנעימות. אני זוכר שהיינו פוצחים בריצות פתאומיות, ללא שום סיבה, ללא יעד מוגדר, כמו שני גורים שלא יכולים לשאת את החיוניות המפכה בהם. המתח שעמד בינינו לא היה שונה מאד מהמתח אותו הכרתי בגיל מאוחר בהרבה, כשהמשחק "הבנים על הבנות" נעשה למשהו הרבה יותר פרוזאי, מילולית.

לאחר מערכת היחסים הקצרה עם מיכל עברתי הלאה. התחברתי ליעל. גם היא למדה אתי באותה הכיתה. יעל הייתה ילדה רצינית. תלמידה מצוינת, היחידה שאתגרה אותי בתחרות על תואר התלמיד האהוד על המורות. היא מצאה חן בעיני. היה לה שיער שחור גלי, היא הרכיבה משקפיים, הייתה רזה מאד, קטנה. אני מניח שהיום הייתה מכונה "עכברית", או שאר שמות תואר יהירים בהם חוטאים כותבים מבלי דעת. אני חשבתי שהיא יפה.  

היינו משחקים שחמט ביחד. אהבתי את זה מאד. אף פעם לא הייתי שחקן שח מעולה, אבל עם יעל המשחק קיבל משמעות אחרת. היה את עניין הריכוז. לשבת מולה. להסתכל עליה מדי פעם. לשתות משהו ביחד. לכרסם ממתקים ועוגיות. כיף.

שחמט

ואז חלה הפסקה ותרדמת של כמה שנים. התעוררתי מחדש בכיתה ז', כאשר כבר גרתי בהרצליה, לשם עברתי בכיתה ד'. למדתי בבית-הספר היסודי "ברנדיס", שהיה מוסד הוראה לא רע, אך אכלס כמה מהילדים הנתעבים ביותר שיצא לי להכיר מעודי. המעבר משכונת הפועלים בחיפה להרצליה פיתוח היה פשוט אסון. מדירה של שלושה חדרים עברנו אמנם לבית גדול ובו חדר משלי, אך המחיר היה לא פשוט. הילדים בחיפה היו נורמליים, במובן הבסיסי, הישראלי והפשוט ביותר של המילה. גם שם היו לפעמים מכות, קללות, כינויים, אך האמת, לעתים די נדירות. התחושה הייתה שקיימת אצל כולם הבנה ברורה של מושג ההגינות. הגבולות היו ידועים.

בהרצליה פיתוח של שנת 1974 הרבה מהילדים היו מקולקלים לגמרי. חלקם הגיעו מבתים מאד עשירים. אני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי בית של חבר עם בריכת שחיה. הייתי בשוק גמור. המצאתי סיפורים על מסעות לחו"ל, כדי לעמוד בסטנדרטים ובעלילות הנסיעות עליהן שמעתי מכל עבר. הילדים לבשו בגדים עם שמות של מעצבים. מה שנראה היום מובן מאליו וכמעט מגוחך היה עבורי שפת סתרים. בחיפה לבשנו בגדים של אתא ונעליים של המגפר. שיא האופנה היה ללכת עם נעלי פלאדיום, שגם הם, נדמה לי, יוצרו בעצם בחברת המגפר. פתאום נאלצתי להתמודד עם ההבנה שאם אין לך ג'ינס של ליווייס או רנגלר, אתה לא באמת יכול להראות את עצמך בחוץ. עמוק, אני יודע.

ההורים שלי לא הבינו את זה. בהתחלה הם סירבו לקנות לי בגדים עם שמות מאמריקה. כעבור זמן מה, ירד האסימון וצוידתי במדים הנחוצים. וזו הייתה רק ההתחלה. הרשעות, הקנאה, האווילות, ההומור השונה עד מאד, התקשורת שברוב המקרים נעשתה כדי לפגוע, מתוך ניסיון מתמיד לחפש את נקודות התורפה של האחרים. כל אלה היו עבורי משהו מפלנטה אחרת. לא הבנתי מה הם רוצים. לא הבנתי מדוע אי אפשר פשוט להיות וזהו.

היו גם דברים נחמדים, עם זאת. היו את מסיבות הריקודים, מוסד שכבר לא קיים יותר היום. ההורים היו מאפשרים לילדים לערוך מסיבות עם מוסיקה ולהזמין את הכיתה. זה קרה בדרך כלל בימי שישי בלילה. אהבתי את זה. המוסיקה הייתה מצוינת. למדתי לרקוד סלואו, עם הביטלז בעיקר. המתח היה בלתי נסבל. עד כיתה ו' היינו עומדים ומחזיקים את בנות הזוג לריקוד כמטחווי-יד, שומרים על הגינות, על אף שלא ממש הבנו את הצורך בזו, בגיל החביון. אבל לקראת סוף היסודי, בכיתה ז', התחלנו לרקוד אחרת. צמודים. חבוקים. קרובים.

Cats

לא באמת אהבתי אף אחת מהבנות. הן נראו לי מוזרות, צעקניות, מתלהמות ומלאכותיות, ובכלל, גם אני לא הייתי בדיוק כוס התה שלהן. אליל הבנות הבלתי מעורער באותם הימים היה דיוויד קאסידי, זמר ושחקן טלוויזיה אמריקני כחול עיניים, שנראה כאילו יוצר במעבדה נאצית. רחוק מאד מהמראה שלי. מאד רציתי להיראות כמותו.

ואז התאהבתי באילנה. היא הייתה שונה בהחלט. יפה מאד. עדינת תווים ואיברים כאיילה מעט עגלגלה. היו לה עיניים שהרסו אותי לגמרי. היא נראתה כמו נסיכה ספרדיה. עור עדין בצבע חלבי, גבות כהות עבותות מעל עיניים חומות מלאות הבעה, תנועות גוף אציליות, ג'ינס שישב עליה באופן מושלם, מבט כן ונקי.

והנס היה שגם אני מצאתי חן בעיניה. היינו מסתכלים האחד על השנייה בהיחבא, לא מודים במעשינו, מתכחשים כמעט מידית למבטים המפכים שזרמו בינינו. כך זה נמשך הרבה מאד זמן. עינוי של ממש. רציתי מאד להציע לה חברות. כך היו עושים פעם. כותבים על פתק משפט או שניים ששיאם היה השאלה: "תהיי חברה שלי"? והדברים היו זורמים בהתאם לתשובה. אבל הייתי כל כך חסר ביטחון ולא העזתי ליזום משהו כה מרחיק לכת.

לאילנה היו מחזרים אחרים. היה את שאול, ילד עצוב ומתוסבך, שאיבד את אמו בגיל צעיר וגדל עם אביו ועם אם חורגת, מה שממש לא היה מקובל באותה תקופה. שאול שמר כל הזמן על סביבתה של אילנה ומנע מילדים אחרים להתקרב אליה. וזאת למרות שהיא עצמה, כך נדמה היה לי, לא אהבה אותו במיוחד וראתה בו מעין מטרד הכרחי. והיה עוד ילד אחד, שלא ידעתי מה שמו, מבוגר יותר בשנה, שהגיע לבית הספר לא מכבר, והתברר כבעל גינונים זרים ומפתיעים, שכמותם לא נודעו אצלנו. הוא היה רזה, נאה ואקספרסיבי מאד ולתדהמתי ראיתי אותו באחד הימים נכנס לכיתה שלנו בזמן ההפסקה ומגיש לאילנה זר פרחים, במחווה שהזכירה לי אביר ימיביניימי מאותם סרטים היסטוריים שנהגתי לראות בהצגות יומיות בבתי הקולנוע בעיר.

אילנה הוחמאה, ללא ספק. עם זאת, ייתכן שהמוזרות והשוני בפעולה הפשוטה הזו היו יותר מדי גם עבורה. היא סירבה להצעת החברות שלו.

זה היה הרגע בו הבנתי כי עלי לנקוט עמדה ויהי מה. עכשיו או לעולם לא.

למחרת כתבתי פתק קצר לאילנה. שאלתי אותה אם היא מוכנה להיות החברה שלי. רעדתי. התביישתי. לא העזתי לתת לה את הפתק בעצמי. ביקשתי מחבר, אני כבר לא זוכר ממי, לתת לה את הפתק בשמי. ומכאן הדברים יצאו מכלל שליטה. בתוך כמה דקות כל הכיתה ידעה שאני הצעתי לאילנה חברות. הו, הבדיחות שרצו על חשבוני. הגיחוכים. החיוכים המגעילים. זה היה מוגזם בשבילי. גם אילנה עצמה הייתה מאד נבוכה מתשומת הלב הבלתי צפויה שניתנה לפעולה המפתיעה שלי. היא לא הגיבה לבקשת החברות שלי.

אחרי שנגמרו הלימודים, הלכתי הביתה, כמו תמיד, עם ניר, החבר הכי טוב שלי. ניר היה מהבנים המקובלים בכיתה והבין בעניינים האלה. הוא ניסה לנחם אותי, אם אני זוכר נכון, אבל אני כבר עברתי הלאה, מעוצמת ההשפלה. "לא נורא", אמרתי לעצמי. והתכוונתי לזה.

למחרת הגעתי לבית הספר. התעלמתי מכל השנינויות שעדיין ננעצו בכיווני. בהפסקה הראשונה, לתדהמתי, אילנה ניגשה אלי, כאשר לצדי עמדו כמה חברים שלי. אני זוכר את עשרה הצעדים אותם פסעה כדי להגיע אלי. היא צעדה לאט, בנחישות, בהרמת סנטר מתריסה, מביטה בי כל הזמן, עד שהגיעה קרוב ונעמדה מולי. "אני מסכימה", היא אמרה.

לא ידעתי את נפשי. מה אני אמור לעשות עכשיו? התנהגתי כמו אידיוט גמור. כאילו מעולם לא ביקשתי ממנה חברות. חמור גרם של ממש. אמרתי לה שאני לא יודע על מה היא מדברת. 

האם פגעתי בה? יש להניח. או שאולי אני סתם מחמיא לעצמי ופשוט איששתי בהתנהגותי את הנחת היסוד הנשית על אודות המוגבלות הגברית כנתון קבוע.

לפני לא מעט שנים הכרתי את אחיה הגדול של אילנה. הוא מעצב ידוע מאד. שאלתי אותו מה שלומה. "לא משהו", הוא אמר וסירב לנדב פרטים נוספים.

דיוויד קאסידי בשנות ה- 70:         David Cassidy 1         

דיוויד קאסידי היום: David Cassidy 2

       

פורסם בקטגוריה ספר החיים | 2 תגובות

לורד ביירון/לא נלך עוד לשוטט (1817)

Lord Byron/ We'll go no more a-roving

SO, we'll go no more a-roving

So late into the night,

Though the heart be still as loving,

And the moon be still as bright.

 

For the sword outwears its sheath,

And the soul wears out the breast,

And the heart must pause to breathe,

And love itself have rest.

 

Though the night was made for loving,

And the day returns too soon,

Yet we'll go no more a-roving

By the light of the moon

  lord-byron-by-hans-fromml-546x700

לורד ביירון (1788-1824)

לא נלך עוד לשוטט (28 בפברואר, 1817)

ובכן, לא נלך עוד לשוטט,

כה מאוחר לתוך הלילה,

למרות שהלב מלא עדיין באהבה,

והירח בוהק באותה המידה.

 

כי החרב שוחקת את נדנה,

והנשמה מבלה את החזה,

והלב חייב לעצור כדי לנשום,

והאהבה עצמה צריכה מנוחה.

אף כי הלילה נועד לאהבה,

והיום חוזר מדי מוקדם,

לא נלך עוד לשוטט

לאור הירח.

 

(תרגם: אייזיק לובלסקי)

 

פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי | כתיבת תגובה

המסע שלי לישרא-הל, או עשרת הדברות להולכי רגל במזרח

"הטיימס" (לונדון, 16 בנובמבר 1859).

הבהרת המערכת: הקטע הבא מובא כלשונו מתוך דיווח סופר "הטיימס" באוקספורד, מר אדוארד הפבורן. השמטנו אך ורק קטעים ספורים, אותם אנו רואים ככאלה שאינם לכבודם של קהל קוראינו, ובפרט אלה העוסקים בחופשיות-יתר במנהגי הרבייה של הילידים בישרא-הל. למיטב הבנתנו, "הטיימס" חרג מהמוסכמות המקובלות בקרב בני-תרבות ודיווח בחירות מתמיהה ממש על נושאים שהשתיקה יפה להם. עם זאת, החלטנו להביא להלן את הדיווח העקרוני, אותו יכול כל קורא משכיל לעכל במידה הראויה, מבלי שייפגעו רגשותיו באופן בלתי הפיך. אנו מתנצלים על כל גסות רוח או פגיעה אפשרית ברגשותיהם הנעלים של קוראינו הנכבדים ומדגישים בשנית כי כל כוונתנו היא לאפשר את הרחבת הידע המצומצם הקיים בידינו על אודות אותה פיסת ארץ מסתורית, ישרא-הל, ועל ילידיה האקזוטיים, אשר פיתחו באופן עצמאי ובלתי-מובן לגמרי תרבות שונה באופן קיצוני מכל תרבות אחרת המוכרת לנו עד עצם היום הזה ברחבי עולמנו המופלא. לפיכך, תחושתנו היא כי ניתן וכדאי, כמובן שבשם האמונה במדעים המתקדמים (ובאל הטוב ירום הודו), לצלוח את קריאת הקטע הקשה הזה עד תומו. מכאן ואילך תוכלו לקרוא את דיווחו היבש מעט, אמנם, של מר הפבורן, סופר "הטיימס":

"הארכיבר הראשי של ספריית בודליאן באוקספורד, מר פרנסיס ליץ', ממשיך בעבודתו. כצייד פרפרים, הלואט לו אל מול הרוח מזמורים חרישיים, בעודו דולק אחר דוגמה נדירה של נימפית הקוציץ או כחליל הקדד, מתמיד מר ליץ' באיחוי פיסות הנייר שנותרו מעיזבונו של קפטן ג'והן דיגבי ברטלבי, שכזכור עקבותיו נעלמו במזרח לפני כשלוש שנים (כאן ניתן לקרוא את הדיווח הקודם שלנו על אודות ניסיונות השחזור ההרואיים של כתביו של קפטן ברטלבי בידיו של מר ליץ' העמל ללא לאות: https://isaaclubelsky.wordpress.com/2013/03/29/%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90-%D7%94%D7%9C/)

מר ליץ' כינס אמש אסיפה נכבדת בחדר האוכל של ספריית בודליאן וטרח ברוב טובו להזמין גם אותי, המורגל בהסתופפות בינות למוחות גדולים. מטרת הכינוס (כך הסתבר לי עד מהרה, לאחר שלגמתי כמה ספלי תה דרג'ילינג משובח וטעמתי מהביסקוויטים הפריכים שנאפו באותו ערב בידיה האמונות של העלמה לייזה, טבחיתו של מר ליץ') הייתה למסור דיווח מרגש על איחויה ופענוחה של פיסת נייר נוספת שנכתבה במקורה בידי קפטן ברטלבי והוכתמה קשות בהומוס, אותה משחה גרגרית המשמשת בישרא-הל לצרכי פולחן מורכבים שעליהם המדע המודרני עדיין אינו יודע דבר.

לאחר שכחכח בגרונו והיטיב את דשי מקטורנו, פתח מר ליץ' ואמר: "ג'נטלמנים יקרים, קולגות ומדענים. אני שמח לבשר כי חלה התקדמות של ממש בפרשת ברטלבי. לאחר מאמצים רבים, הצלחתי לחבר יחדיו פיסת מידע נוספת שתעניק לכולנו, לתקוותי, שביב של תקווה באשר לגורלו העלום של ידידנו האמיץ אשר נעלם בישרא-הל לפני כשלוש שנים. לצורך פענוח הפתקה, אותה אקריא מיד לפניכם, ערכתי ניסיונות רבים בחומרים כימיים ובתרכובות נוזלים שונים, עד אשר למרבה הפתעתי התברר לי כי עד עתה פסעתי בנתיב שגוי לחלוטין! כדי לא להלאותכם, אספר לכם כי מעתה ואילך אשתמש בתרכובת של מיץ לימון ושמן זית כדי לרכך את מרקם אותה משחת פולחן מסתורית שאחזה בניירותיו של קפטן ברטלבי כמו קללת פונגוס עיקשת במיוחד. מיץ הלימון ושמן הזית, משעורבבו ונוערו כדבעי, ממיסים את ההומוס ומאפשרים, בהליך מדעי מסודר ומפוקח, לנקות את הניירות ולהביאם למצב קריא, פחות או יותר. לדאבוני, במהלך הליכי הניסוי והטעיה שבסופם הגעתי אל אותה תרכובת מופלאה, נוצרה בעיה אחת לא צפויה, מאלה שאינן מטרידות תתרנים, והמבין יבין, אך כיון שהקפדתי לעטוף את חוטמי במטפחת אותה הספגתי בבושם הוורדים של העלמה לייזה, אוכל להבטיחכם כי לא נפגעתי פגיעה אנושה כלל וכלל. וכדי למנוע חרדות ומתחים מיותרים, אקרא לפניכם מיד את אשר כתב הקפטן האמיץ ג'והן ברטלבי, בעודו מתמודד לבדו, הרחק מכל ידיד או אהוב, עם גילויי פראות כמותם עדיין לא חזינו מעודנו, למרבה המזל. עלי להתנצל מראש ולספר לכם כי פיסת הנייר האמורה מכילה מידע תמציתי מאד וקצרה היא כשיר לא גמור. עם זאת, נדמה לי כי במילותיה המעטות מצליחה היא למסור, מעבר לשנים שחלפו, תמונת מצב מדויקת להפליא של המציאות האיומה אליה נקלע המחבר." אנחה כבדה נפלטה מפיות כל הנוכחים, כאילו היו איש אחד. לא ברור היה לי אם המתח הרב בו היו שרויים כל הנוכחים בחדר נבע מסקרנות או שמא מחרדה של ממש.

"יום חמישי, 8.1.1856

על שעבר עלי במהלך היממה האחרונה אוכל לכתוב ספר שלם, ולו בלבד, אלי הטוב, שאצליח להגיע לחוף מבטחים ולמצוא את העת והאמצעים לכתוב ספר שכזה. כיון שלא כך הוא מצבי ברגע זה, אני מוצא עצמי נאלץ לתמצת בכמה משפטים ספורים את התובנות שפיכו בי במהלך השעות האחרונות. כולי תקווה שגם אם אוציא את נשמתי בארץ שכוחת-אל זו, אולי יצליחו תובנות אלה למצוא דרכן אל מעבר לים, אל ארצות התרבות, ושם לשמש את הנוסעים ההרפתקניים העתידים להגיע לכאן ולצמצם את מספר הנפגעים מבלי דעת בקרבם.

אקרא לתובנות אלה "עשרת הדברות של הולך הרגל בישרא-הל". שם פשוט וקליט, כמדומני, המבהיר לכל עין שתשזפהו את תוכנו המדויק של דף נייר זה, עליו אני משרבט בדי-עמל את המילים הללו, אחוז תקווה כי לא יהיו האחרונות שארשום בידי שלי בחיים אלה.

  1. כאשר אתה עומד בכביש ומתכונן לחצות מעבר חציה (אכן, כך מבטאים זאת המקומיים, הבנתי לבסוף, אשרי לי וטוב לי), הסתכל היטב שמאלה וימינה מספר פעמים. אם תראה מכוניות (כך נקראות המרכבות-ללא סוסים) קרבות, הישאר במקומך. אל תעז להניח איבר מאברי גופך על הכביש, פן תאבדנו חיש מהרה.
  2. אם אירע הבלתי-ייאמן, ומכונית תועה עצרה לפני מעבר החציה כדי לאפשר לך לחצותו בבטחה, אנא הודה לה בהשתחוות עמוקה ובמספר קידות נוספות. ניסיתי זאת כמה פעמים ומסקנתי היא כי הילידים נוטים להעריך מחוות גופניות מופרזות. כאשר לא טרחתי להודות למכונית על שעצרה בעוד מועד, יצא מתוכה פעם אחת גבר כרסתן, לבוש במין כותונת לבנה חסרת שרוולים, ממנה בצבצו אניצי שיער לכל הכיוונים ושיוו לו מראה איום ונורא כשל אותו "יטי" מפורסם מהרי ההימליה. הכרסתן זעק לעברי במין ג'יבריש לא ברור שהורכב מכמות בלתי נתפסת של עיצורים גרוניים ולאחר שרקק פעמיים על הכביש שב למכוניתו וכמעט דרס אותי.
  3. ניסיוני מלמדני כי להודיה לילידים על עצירת רכבם במעבר החציה יש אפקט מחנך. אל תחסכו במאמצים. הודו, השתוחחו אפיים ארצה, מחאו כפיים ושגרו מעין נשיקות מכף ידכם לאוויר פעמים רבות. זו צורת תקשורת מקובלת בישרא-הל, אל דאגה. מובטחני כי תובנו כהלכה וכך אולי תוכלו לתרום ולו במקצת להבטחת עתידם של הרפתקנים נוספים שיגיעו לארץ נידחת זו.
  4. כאשר אזרתם עוז והחלטתם לחרף נפשכם ולחצות את הכביש, עשו זאת מהר!!! זה לא הרגע להתמהמה, פן ישתנה הלך רוחו של מסיע המכונית שעצר באופן לא צפוי. מן הידוע הוא כי גלי החום הפוקדים חבל ארץ זה מביאים לא אחת את הילידים לקבלת החלטות תמוהות, שלא לומר בעלות אופי רצחני. אוצו רוצו לכם במעבר החציה.
  5. (ומצד שני) במהלך החציה, השתדלו להיראות כאילו הנכם עושים דבר מה בו אתם מורגלים מקדמת דנא. זה לא המקום לפאניקה או להיסטריה, העלולות לגרום לתגובת נגד מידתית מכיוון הילידים, הנוטים להיות מושפעים מהתנהגות חברתית באופן בולט בהרבה מאשר במקום בו אנו מורגלים.
  6. מניסיוני, אותו רכשתי בזיעה קרה בימים האחרונים, מומלץ לחצות את הכביש בעודכם אוחזים בכפיס מלבני בגודלה של קופסת שימורי סרדין, ובהניחכם אותו בצמוד לאוזנכם הימנית דברו כאילו ניהלתם שיחה של ממש עם אדם אמיתי. משום מה, הפעולה הייחודית הזו מקובלת עד מאד במחוזות אלה. שימו לב כי כך תשתלבו בסביבה ללא עורר חשדות מיותרים.
  7. רכשו לעצמכם מאחד הרוכלים המקומיים את אותם נעלי-הרמס, או "כפכפים", כפי שאלה מכונים בידי הילידים. לאלה יש בדרך כלל מספר פסים לבנים בצדיהם. עדיין לא ברורה לי לאשורה תכליתם, אך הדעת נותנת כי כאשר פוסעים בכפכפים מפוספסים אלה מעל גבי הפסים המצוירים לאורכו של מעבר החציה, נוצר מין אפקט של זיהוי הדדי, או של השתלבות מרחבית בין הפוסע לבין האדמה עליה הוא דורך. ייתכן ומדובר במין פולחן אנימיסטי, המייחס תכונות אלוהיות או מקודשות לפסים באשר הם, אך זהו עניין מורכב שמובטחני כי יעסיק דורות של חוקרי דת לעתיד לבוא.
  8. אל תעזו לבוא בטענות למכוניות שלא איפשרו לכם לחצות בבטחה את מעבר החציה. למדתי כי להתנהלות כזו יכולות להיות שתי תוצאות אופייניות: א. התעלמות מוחלטת מצד הילידים, דבר העשוי להביא לתסכול ומרירות אצל המתלונן, חרף העובדה כי הצדק עמו. ב. התחממות יצרים מידית אצל המקומיים, המביאה להשלכת גופים קשים לעברכם מבעד לחלונות המכונית, בליווי קללות לא מובנות מילולית, אך בעלות אפקט הרסני על עור התוף של כל אדם רגיש באשר הוא.
  9. הטילו מימיכם לפני שתנסו לחצות את הכביש. ההמתנה לשעת כושר עשויה להימשך שעות רבות תחת חומה של השמש הקופחת. מניסיוני, עדיף לעמוד באתגר מסוג זה עם כמה שפחות צרכים פיסיולוגיים מסיחי דעת.
  10. כאשר הצלחתם לבסוף לחצות את הכביש ולהגיע לצדו האחר של מעבר החציה, הודו לאל הטוב על כי שפר מזלכם.          Zebra-crossing-1
פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי | כתיבת תגובה