מבירא עמיקתא לאיגרא רמא: בריאן ווילסון מול אריאל זילבר

על שתי הופעות שונות, האחת של זומבי שהונח על הבמה כהיפופוטם גוסס והשנייה של גאון שחובה לרוץ להופעותיו

 

בירא עמיקתא

ביוני האחרון הלכתי לשתי הופעות. האחת יקרה מאד, האחת פחות. היקרה יותר הבטיחה רבות. ה"ביץ' בויז", לראשונה בישראל, עם בריאן ווילסון והרכב נגנים גדול. סוגרים סיבוב הופעות בין לאומי בישראל. הביקורות בעיתונות העולמית שיבחו וקילסו, גל הנוסטלגיה לתקופה בה הייתי עובר ברחם אמי החל לתפוח ולהתעבות, וכך נשלף הארנק והכרטיס הוזמן, טבין ותקילין, מלוא החופן זהובים.

בתקופה בה עבדתי ברדיו, בשנות ה-90 העליזות, התוודעתי באופן מעט יותר מעמיק למוסיקה של ווילסון, מעבר ללהיטים המוכרים לכל אחד. המוסיקה הזו הגיעה לשיאה דווקא באלבום הגנוז שלו,"Smile" משנת 1967, ובמיוחד בשיר אחד גאוני ולא מי-יודע-מה מוכר מתוכו, בשם "Surf's Up". גרסת הפסנתר עם קולו המרקיע לשחקים מצמררת אותי עד היום. כך או כך, הביץ' בויז לא היו מעולם חלק מהדי.אנ.איי המוסיקלי שלי והאמת, בבנאליית הרומנטיקה בגרוש בכל הקשור לסיפור התחרות החד-צדדית בינם לבין הביטלז, היה לי ברור שהחבר'ה מקליפורניה לא בליגה של ארבעת המופלאים.   

בערב המופע החלו לרוץ ההודעות בוואטסאפ. בועז החליט להגיע. שימי בעקבותיו. נוצר מין באז באוויר שגרם לי לשמוח ממש שרכשתי כרטיס מבעוד מועד ושלא אמצא את עצמי חס וחלילה מחוץ לחוויה המסעירה בפנינת השרון, שכן הלא כך מכנה עצמה ק"ק רעננה.

הגענו להופעה. אמפי רעננה היה מפוצץ. אלפי אנשים, רובם נראו נעימים ותרבותיים, יש לומר. צעירים רבים, להפתעתי, לצד כאלה שכבר עברו את השלב בו הפכו לישישים. נחמד מאד, נכון?

ההופעה התחילה בשרשרת להיטי שנות השישים, כאלה מין שירים שכל אחד מכיר, שצרבו את תת-המודע הקולקטיבי, אך הפכו לקיטש דביק וסנטימנטלי כבר ממש מזמן. הרכב גדול, שרים מדויק, תו לתו, את אותה מוסיקה שהקפיצה בשנות השישים אנשים בכל העולם, ברברה-אן, סרפינ' יו.אס.איי וכאלה מין. תכלס, היו יכולים לעבוד בליין שיט-התענוגות של Love Boat ללא שום בעיה.

בריאן ווילסון הגדול ישב במרכז הבמה, בחזית, מאחורי פסנתר כנף קונצרטנטי. החשד שמשהו לא תקין החל להתגנב למוחי כאשר הוא עצר ובירך את הקהל ברעננה כך: "Good evening Tel Aviv!". הברכה הזו חזרה על עצמה מספר פעמים בהמשך ההופעה. טוב, רעננה זה בעצם קצת כמו קווינס ביחס למנהטן, או הארלם ההולנדית ביחס לאמסטרדם, נכון? כלומר, גם היא חלק מכרך אורבני גדול המשתרע מרחובות פינת נס-ציונה ועד נתניה לפחות. לא נורא שווילסון אמר "תל אביב". חלפו מספר דקות והתחלתי להבין שכנראה ווילסון באמת לא יודע איפה הוא בדיוק. טוב, כנראה שמארגני המופע לא טרחו לספר לו היכן הוא עומד להופיע. לא אשמתו, למרות שאם הייתי מרעננה, הייתי ממש נעלב.

חלפו להן עוד מספר דקות והחשש הפך לחשדנות טורדנית ממש. פתאום הבנתי שווילסון בכלל לא מנגן, והאמת שהוא גם בכלל לא שר. הוא סתם יושב לו מאחורי הפסנתר הענק שמסתיר אותו, אבל לא את כפות ידיו שהונחו כאבנים שאין להן הופכין על ברכיו. מדי פעם הוא הצטרף וניסה לשיר כמה מילים, אבל נשמע פשוט כמו תרנגול מקרקר ומסכן לאחר ששומש ונוצל בטקס כפרות פרימיטיבי ואלים במיוחד. "האיש זומבי", חשבתי לעצמי, בעוד שאלפי אנשים מסביב מריעים לכל שיר באופן אקסטטי. מה רבה המבוכה. האם אני אידיוט גמור שלא מבין כי הוא לוקח חלק בחוויה ייחודית? האם באמת אני לא מבין במוסיקה, בניגוד לדימוי העצמי שלי? האם כל הרעננים האלה יודעים משהו שמישהו שכח לספר לי עליו?

לקח לי בדיוק חצי שעה לחתוך. תרמית רצינית. בגדי המלך החדשים קטנים ולוחצים מאד ליד הפיאסקו הזה. ווילסון המסכן, גבר חולה בן 74 שזקנתו ממש מביישת את נעוריו. היפופוטם גוסס ומעולף שאין לו שמץ של מושג מה הוא עושה או היכן הוא נמצא. מבוכה ומבולקה ממש.

אריאל זילבר - חזר בתשובה ויקבל פרס מפעל חיים

איגרא רמא, אבל איזו רמא!

כמה ימים קודם הייתי בהופעה של אריאל זילבר באמפי שוני המקסים. הלכתי ללא ציפיות. הרי גדלתי על המוסיקה שלו. הלהיטים הגדולים שלו ליוו את סוף היסודי שלי והכרתי כבר אז כל מילה וכל תו בשירים שלו. זילבר כבר בן 73 ומה לכאורה יש לגבר מזדקן להציע, בהשוואה לימי השיא שלו בשנות השבעים והשמונים?

אז ככה. אני שונא לרקוד. ובהופעה של זילבר עמדתי שעה וחצי ולא הפסקתי לזוז מעוצמת הגרוב. הרכב של 12 (!) מוסיקאים מעולים, עם חטיבת נשיפה יעילה ביותר, כנר, ובאס-תופים קטלניים, וזילבר עצמו מלהטט על המקלדת ושר כאילו מעולם לא הזדקן, ולו ביום אחד, מאז שחזר לארץ מצרפת והצטרף ל"תמוז".

שמעתם בטח את כל הקשקשת הפוליטית שמסביבו בשנים האחרונות. דעותיו בבירור אינן כוס התה שלי, אך כל זה מתגמד ליד האישיות הכובשת של המאסטר זילבר. איפה אחינועם ניני ואיפה הוא? זה בערך כמו שסקרלאטי ילכלך על מוצרט, או שכוכב תורן של מוסיקה עלאק יוונית יבקר את חווה אלברשטיין.

האיש נגוע. נגעה בו ההשגחה. הוא מרגש. הוא מניע את הרגש והתודעה. הוא ענק. אין מילים. הוא חכם וצנוע ומצחיק ומעל הכל – מוסיקאי-על שאין רבים כמותו בעולם כולו. ככה פשוט.

אריאל זילבר חוזר לתודעה הישראלית ועושה זאת בגדול עם מופע חדש אתו הוא רץ השנה ברחבי הארץ. חובה ללכת.     

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מבירא עמיקתא לאיגרא רמא: בריאן ווילסון מול אריאל זילבר

  1. דרור ר. הגיב:

    הפוסט שלך אייזיק החזיר אותי לזכרון ילדות שלי.
    בן 13 הייתי והערצתי להקת רוק העונה לשם אירוסמית.
    כמה שמחתי והתרגשתי שהודיעו כי הם מגיעים להופעה בארץ.
    אספתי את מיטב חסכונותי כדי לרכוש כרטיס להופעה ע"ס 110 ש"ח.

    ובכך נסעתי (לבדי !) לפארק הירקון לצפות בהופעה.
    למרות ההתרגשות הגדולה, תוך כמה שירים הבנתי שמשהו לא ממש בסדר.
    ואז הבנתי פתאום, שהסולן לא שר. לא הבנתי למה הוא לא שר, חשבתי שיש איזה בעיה בתזמון של מה שהוא שר למה ששומעים. מאד מבלבל.

    רק שחזרתי הביתה שאלתי את אחי הגדול לנושא והוא אמר לי שהסולן, ככל הנראה, שר מפלייבק. בנקודה זאת בחיי לא ידעתי שקיים כזה דבר בכלל "פלייבק". באיזו זכות גבו ממני את כל חסכונותי והשמיעו לי הקלטה ?? הרי זאת עבודה בעיניים (ובאוזניים)!
    סטיבן טיילור היה אז בן 46, לא ממש תיש זקן ולא מצאתי לכך כל הצדקה.

    מאותו רגע איבדתי כל עניין בלהקה והמשכתי הלאה בחיי.
    סיפור אמיתי לחלוטין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s