לעבוד את המולך, גרסת יולי 2014

בשנת 2004, לפני עשר שנים פחות או יותר, שהיתי כמה שבועות באנגליה, עסוק בפיניש של עבודת הדוקטורט שלי. ביליתי כשבועיים בלונדון, שם עבדתי מבוקר עד ערב בבריטיש לייבררי המדהימה, נובר בספרים בני מאות שנים, אחוז התרגשות כאחרון הביבליופילים. הגעתי באותה נסיעה גם לאוקספורד, לראשונה בחיי, שם עבדתי מספר ימים בבודלייאן, שלאכזבתי, מעבר להיותה מקסימה בעתיקות-היומין שלה, התגלתה כמאופיינת בחוסר יעילות יוצא דופן, מכריחה אותי להמתין לספרים אותם הזמנתי לקריאה במשך שעות ארוכות ומבוזבזות של חוסר מעש.

דיוויד, המנחה שלי בתואר השני והשלישי, חיבר ביני לבין פרופסור ישראלי מאוקספורד, אבנר שמו, מומחה להיסטוריה כלכלית, ואכן יצרתי עמו קשר ונעניתי בנועם מופלג שהגיע לכדי מיצוי בביקור בקולג' בו עבד ובהזמנה לבבית לביתו, לארוחת ערב עם אשתו. הביקור ב"אול סולז" היה מקסים. אבנר הראה לי את תמונתו של פרידריך מקס מילר, אחד מגיבורי המחקר שלי באותו הזמן, תלויה על קיר מועדון המרצים. שתינו ואכלנו, יוצאים לגינה המרהיבה של הקולג', אותה טיפחו גננים אנגלים עם בהונות ירוקות במיוחד, שהצליחו להצמיח באמצע החורף הבריטי צמחים ים-תיכוניים באופיים, במרכזה של אחת הערים העתיקות והיפות ביותר באירופה כולה.

לעת ערב הגעתי למעונו של אבנר והופתעתי מרוח הצניעות הנזירית ששרתה על הבית. לאחר שאכלנו, השיחה גלשה לפוליטיקה. הסתבר לי שאבנר, קיבוצניק לשעבר, הוא יוצא יחידה קרבית בצה"ל שחווה לא מעט מרדפים בנגב וחיסולים של מסתננים. התקופה הזו סייעה לו בגיבוש השקפת עולם שמאלנית למהדרין ואותם הימים בהם נפגשנו, שהיו כמעט כבדרך שגרה ימי פיגועים פלסטינים ותגובות ישראליות אוטומטיות, השרו עליו דכדוך, הרחק מישראל, ממקום מושבו באנגליה, אליה, כמדומני, מעולם לא התחבר באמת.

הוא שאל אותי לדעתי: "מה אתה חושב שצריך לעשות?"

Gallery

 

מן הסתם התעניין בהשקפת עולמו של ישראלי משכיל, צעיר ממנו בכעשרים שנים, ולא מתוך עניין של ממש. עניתי לו כך: "לדעתי, מדינת ישראל צריכה לשנות את הריטואל הקבוע שלה, המוכיח עצמו בכל פעם מחדש כחסר תוחלת. אנחנו צריכים לא להגיב באלימות על אלימות, אלא לסגת באופן חד-צדדי מהשטחים הכבושים ולדאוג למטרה החשובה באמת: הנעשה בחברה הישראלית בתוכה פנימה, מבלי לחשוב בהכרח על טובתם או על רעתם של שכנינו."

"אתה תמים", הוא ענה, ואני לא השבתי.

היום, כבר מספר ימים לאחר תחילתו של אותו מבצע צבאי המכונה "צוק איתן", המתחרז יפה עם שם המבצע הקודם לו, "עמוד ענן", המתקשר מטאפורית, ולו ברמת הדימוי הדתי-מסורתי עם השם שניתן למבצע שקדם לו, "עופרת יצוקה", המתקשר, כמו עוקביו, עם שלל שמות הזויים יותר או פחות, נזכרתי באותה השיחה.

שאלתי את עצמי: "האם באמת הייתי כה תמים?" האם באמת העולם כה ציני? האם כולנו מטומטמים? האם הפלסטינים כל כך שונים מאתנו במאווייהם? האמנם אנו כה תאבי חיים והם כה מפלצתיים? או שמא מדובר בטריקים של מנהיגים פוליטיים בשני הצדדים המעוניינים לשמר תודעת כזב בקרב נתיניהם, על מנת להמשיך ולאחוז במוסרות השלטון, אליו הגיעו בייצגם את הפחד ואת השנאה, ולאו דווקא את התקווה לחיים טובים יותר?

מה היה קורה, שאלתי את עצמי, לו ראש ממשלת ישראל היה יוצא אל מול מצלמות הטלוויזיה ופונה ישירות אל הפלסטינים, הנאנקים בחלקם הגדול תחת הנהגה נוראית, המסרבת לקדמה, המעדיפה את הנשק על פני ההשכלה, המקדמת את השנאה על פני האהבה, ואומר להם כך:

"אחינו-שכנינו הפלסטינים, אין בלבי עליכם. אני לא שונא אתכם. אני לא מתעב אתכם. אני, ואזרחי ישראל מאחורי, מעוניינים שתחיו טוב, כראוי לבני אדם המכבדים את ערך החיים, הן שלהם והן של האחרים. לא נוכל להשלים עם מציאות בה אתם יורים לעברנו טילים, אך לא נרצה לחיות במציאות בה אנו, הישראלים, מגיבים באותו מטבע אלים ובתגובה זורעים הרס בקרבכם. כאות וכסימן לאמון אותו אנו מעוניינים שתרחשו כלפינו, לא נגיב על האלימות מצדכם בשבוע הקרוב. יירטו אותנו בטילים, שגרו אלינו נשק הרס, ירו עלינו במרגמותיכם, עשו כמיטב יכולתכם להרוג בנו. ואנו לא נגיב.

לא נשלח אליכם את מטוסינו המשוכללים כדי להרוס את בתיכם, נשאיר את כלי הנשק שלנו נעולים מאחורי סוגר ובריח, נספוג את השנאה שלכם ללא תגובה, ללא שנאה מצדנו. כך נעשה במשך שבוע ימים. שבוע שלם של חוסר תגובה. של תגובה בלתי-אלימה לאלימות המופגנת מצדכם.

אם בתוך שבוע כזה תרצו להמשיך במעגל האלימות, לא תהיה ברירה בידינו, אלא להיכנע לאותו יצר קמאי המפעיל ומכוון את צעדינו מאז ומתמיד, ונגיב בכל הכוח השמור בידינו, ואז ייהרגו אנשיכם, תינוקותיכם ידממו, נשים, זקנים וגברים יאבדו את חייהם או יישארו נכים, פצועים לשארית חייהם.

אבל אולי השבוע הזה, בו אנו נשנה את תבנית ההתנהלות שלנו, יאפשר לכם להכיר בכך שתבנית הפעולה של ההנהגה שלכם אינה לטובתכם? אולי השבוע הזה, בו אנו נהיה הקרבנות ואתם המבצעים חסרי המעצורים, יאפשר לכם לפתוח את עיניכם ולזהות עתיד טוב יותר, בו החיים מהווים את הערך העליון, בו טובת הפרט קודמת לטובת המדינה, בו רשאי אדם לקדם את מאווייו, לרכוש השכלה, להתפרנס בכבוד, לחיות בדמותו ובצלמו של בוראו? אולי השבוע הזה יאפשר לכם להבין שאתם ראויים לשלוט בעצמכם וכי זכותכם היא לקבוע מי ישרת אתכם בשלטון? כי זכותכם הטבעית היא למנות לעצמכם מנהיגים הדואגים בראש ובראשונה לחייכם ולזכותכם לקיים את אלה באופן מלא ועשיר, כראוי לאנשים חופשיים?"

כמובן שנאום כזה לא יעלה על דעתו של המשרת הנוכחי במשרה הרמה במדינת ישראל, כפי שלא עלה על דעתם של קודמיו. כמובן שרוב אזרחי ישראל יסברו שנאום כזה מעיד על שגעון של ממש, על חוסר זיהוי המציאות, או על תמימות, כפי שהגדיר אבנר, הפרופסור מאוקספורד.

ואני? אני חושב שניסינו כבר את כל השנאה האפשרית, הקזנו דם ברמות שאין עליהן מחילה, ספגנו פגיעות שהפכו אותנו לקרבנות אומללים, ועדיין אנו סבורים שהריטואל הקבוע הוא הנכון ואין בלתו. עדיין אנו סוגדים למולך האלים, אותו יש לעבוד מבלי לתהות על דבר היותו אליל שווא, לו יש להקריב קרבנות אדם, מבלי לערער על כך.

האמנם זהו המצב? האמנם כולנו, בשני הצדדים, כה מטומטמים, מרושעים, תאבי נקם ואלימות?

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לעבוד את המולך, גרסת יולי 2014

  1. אודליה כהן הגיב:

    מקסים.
    תודה …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s