השתקה והדחקה/ 99 שנים לרצח-העם הארמני

אתמול, ה- 24 באפריל, צוין יום השנה התשעים ותשעה לרצח-העם הארמני.

הארמנים ברחבי העולם מציינים תאריך זה, בו הועלמה ונרצחה האליטה של הנהגת הקהילה הארמנית באיסטנבול בידי רשויות הביטחון של האימפריה העותומאנית. אירוע זה מסמל את "יריית הפתיחה" ברצח-העם הארמני, שהחל מעט לאחר מכן ונמשך חודשים ארוכים.

יום הזיכרון מצוין בארמניה וברחבי העולם הנאור. גם במדינות שלא הכירו ברצח-העם הארמני התקיימו אירועי זיכרון, כמו למשל זה שמקיימת מדי שנה הקהילה הארמנית בירושלים.

נראה לי כי זו הזדמנות מצוינת לשאול את עצמנו באיזה צד של המפה העולמית אנו מעוניינים לראות את המדינה בה אנו חיים: האם בצד המכחיש רצח-עם (שכן אי-הכרה משמעה הכחשה בסופו של עניין), או שמא בצד המכיר בסבלו של עם אחר, שעבר לפני כמעט 100 שנים התעללות בלתי-נתפסת?

זהו מאמר שפרסמתי ב"הארץ" לפני שנה. נראה לי כי המסרים המרכזיים בו עדיין אקטואליים לחלוטין.

השתקה והדחקה/הארץ, דעות, 23.4.2013

תארו לעצמכם שגרמניה שלאחר המלחמה לא היתה מכירה באחריותה לרצח שישה מיליון יהודים. תארו לעצמכם שיותר ממחצית ממדינות העולם הנאור לא היו מכירות בשואה. תארו לעצמכם כי ניצולי השואה לא היו זוכים מעולם לפיצויים ולסיכוי כלשהו לסגירת מעגל פסיכולוגית. תארו לעצמכם כי פושעי המלחמה הנאצים לא היו מובאים לדין וממשיכים בחייהם כרגיל.


 ועכשיו החליפו את המלה "יהודים" ב”ארמנים”, את המלה "שואה" ב”רצח העם הארמני”, ואת "גרמניה" החליפו ב”טורקיה”. כך תוכלו להתחיל להבין כיצד מרגישים בני ובנות הקהילות הארמניות הפזורים ברחבי העולם מאז גורשו ממולדתם ההיסטורית בשנת 1915 ונטבחו בהמוניהם.


 היום מציינים הארמנים ברחבי העולם את ראשיתו של רצח העם הגדול הראשון של המאה ה–20. בלילה שבין ה–23 ל–24 באפריל 1915, עצרו כוחות האימפריה העותמנית באיסטנבול את ראשי הקהילה הארמנית הגדולה בעיר. כ–250 ראשי הקהילה הוגלו ורובם הוצאו להורג לאחר מכן. צעד זה קדם לצו גירוש שהוציאה ממשלת הטורקים הצעירים ביוני 1915, נגד הארמנים ברחבי האימפריה, או כפי שהוגדרו בלשון מכובסת – "אוכלוסייה לא טורקית". כך, בהיעדר הנהגה, בין יוני לנובמבר 1915, גורשו מבתיהם כמעט כל הארמנים והוצעדו בצעדות מוות למחנות מעצר במדבר הסורי. במהלך אותם חודשים הותר דמם לחלוטין. אלה שלא חוסלו בידי ה"צ'טה" – כוח המשטרה המיוחד שהוקם כדי לטפל בגירושם – נרצחו, נאנסו ונבזזו בידי בני קבוצות מיעוטים שונות, בעיקר כורדים וצ'רקסים, שניצלו כך את ההזדמנות לסגירת חשבון דמים היסטורי עם קורבנותיהם חסרי הישע.


 הארגונים העמלים על שימור הזיכרון של רצח העם הארמני אומדים את מספר הנרצחים במיליון וחצי עד שני מיליון. גם אם האומדן הזה מוגזם, הרי שמרבית החוקרים הבלתי תלויים סבורים כי באותם שישה חודשים אפלים מתו 800–600 אלף ארמנים. גם אלה ששרדו והגיעו למחנות המעצר בסוריה לא מצאו מקלט. רבים מהם סבלו מהתעללות, אונס, ביזה ואף רציחות, עד שנת 1923. מתוך כשניים וחצי מיליון הארמנים שחיו באימפריה העותמנית בשנת 1914, נותרו בשטחה של טורקיה המודרנית כ–50 אלף בלבד.


 טורקיה המודרנית, שהוקמה בידי אתא טורק בשנת 1923, מסרבת לקיים דיון ציבורי על רצח העם הארמני, ואינה מכירה באחריות כלשהי עליו. טענתה הבסיסית היא כי היא אינה היורשת הישירה של האימפריה העותמנית, ולכן יש לפסול מראש כל ניסיון לקיים זיקה בין מעשיה של זו לבין אחריותה של זו. טיעון זה, הנושא אופי הרמטי, מסמל יותר מכל את ההדחקה והאטימות המאפיינות את עמדתה של טורקיה כלפי דיון רציני בנושא. עמדה זו שוללת ומונעת כל פעילות אקדמית בשאלת רצח העם הארמני. הדברים מגיעים עד כדי כליאת עיתונאים המעזים לכתוב על הנושא, ואיום גלוי על מדינות המקיימות עליו דיונים בפרלמנט. כך אירע בשנה שעברה, כאשר הצעת חוק שעברה בסנאט הצרפתי ואסרה את הכחשת רצח העם הארמני, בוטלה בידי הנשיא ניקולא סרקוזי, לאחר הפעלת לחץ ואיומים פומביים מצדו של ראש ממשלת טורקיה, רג’פ טייפ ארדואן.


 רוב הטורקים חשים כי אין להם שום אחריות לרצח העם הארמני וכי זוהי אך עלילת דם נוראה שהעולם הנאור מתעקש לטפול עליהם. הטורקים מתהדרים (בצדק) בכך שסייעו ליהודים רבים למצוא מקלט בארצם במלחמת העולם השנייה, וטוענים כי לכל היותר ניתן לקבוע כי אירועי יוני־נובמבר 1915 יצאו מכלל שליטה, כי מספרי הנספים נופחו וכי הגירוש ההמוני היה רק צעד מנע נגד הארמנים שפעלו כגייס חמישי בזמן המלחמה.


 אין בכוונתי להמליץ לטורקים כיצד עליהם לנתב את תודעתם ההיסטורית. אך באשר להתנהלות הכנסת וממשלות ישראל בעשורים האחרונים יש לומר מלים קשות ונחרצות. עד היום הכירו רשמית ברצח העם הארמני יותר מעשרים מדינות, בהן צרפת, קנדה, יוון, הולנד, רוסיה וגרמניה, שלא נמנעה מכך, למרות היותה בית למיליוני מהגרים מטורקיה.


 מדיניותה הרשמית של ישראל שללה מאז ומתמיד דיון ברצח העם הארמני, בשל שיקולים אסטרטגיים, כלכליים ופוליטיים. עם זאת, לאחר הידרדרות היחסים עם טורקיה בשנים האחרונות, החלו להישמע זמירות חדשות במסדרונות הכנסת. שיאן של אלה היה בדצמבר 2011, בדיון מיוחד שנערך בוועדת החינוך, תוך שיתוף פעולה יוצא דופן בין זהבה גלאון לאריה אלדד. יש להניח כי התחממות היחסים החדשה עם טורקיה עשויה לטרפד שוב ניסיונות להכרה ברצח העם הארמני מצדה של ישראל, העושה שימוש נרחב, לעתים ציני, בזכר השואה אך ממלאת פיה מים בכל הקשור למקרים אחרים של רצח עם.


 הכרה רשמית ברצח העם הארמני היא חובה מוסרית של מדינת ישראל, דווקא בשל יומרתה לייצג את ניצולי השואה. יתרה מזו, הדרך היחידה לשמר לאורך זמן את זכר השואה מחייבת את מדינת ישראל לשמש כחלוץ לפני המחנה במלחמה נגד מבצעי רצח עם ומכחישיו. כפי שאנו מצפים ומייחלים לאמפתיה מהעולם כולו בנושא השואה, עלינו לגלות מידה של אנושיות ולהכיר בסבלם של אחרים.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2001792

armenian genocide denial by turkey

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על השתקה והדחקה/ 99 שנים לרצח-העם הארמני

  1. בועז כהן הגיב:

    מעולם לא הבנתי את הרקע לרצח העם הארמני. מה גרם לטורקים לטבוח בהם ככה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s