הפעם הראשונה בה התאהבתי

הפעם הראשונה בה התאהבתי הייתה בשנת 1973. קראו לה מיכל. היו לה עיני דבש, שיער שטני בהיר, המון נמשים וחיוך רחב של בנות איכרים. למדנו ביחד בכיתה ג'. אהבנו לשחק במגרש הספורט של "תל-חי", בית הספר היסודי בשכונת נוה-שאנן בחיפה. "הבנים על הבנות", המשחק שהעסיק את רוב הילדים בכיתה בהפסקות, הפך אצלנו למשהו אחר. לשנינו לבד. בן ובת.

תל חי

אני מנסה להיזכר, אבל לא מצליח. על מה דיברנו בכל ההפסקות בהן בילינו ביחד? אני כן זוכר את השקט, את הדקות הארוכות והנעימות. אני זוכר שהיינו פוצחים בריצות פתאומיות, ללא שום סיבה, ללא יעד מוגדר, כמו שני גורים שלא יכולים לשאת את החיוניות המפכה בהם. המתח שעמד בינינו לא היה שונה מאד מהמתח אותו הכרתי בגיל מאוחר בהרבה, כשהמשחק "הבנים על הבנות" נעשה למשהו הרבה יותר פרוזאי, מילולית.

לאחר מערכת היחסים הקצרה עם מיכל עברתי הלאה. התחברתי ליעל. גם היא למדה אתי באותה הכיתה. יעל הייתה ילדה רצינית. תלמידה מצוינת, היחידה שאתגרה אותי בתחרות על תואר התלמיד האהוד על המורות. היא מצאה חן בעיני. היה לה שיער שחור גלי, היא הרכיבה משקפיים, הייתה רזה מאד, קטנה. אני מניח שהיום הייתה מכונה "עכברית", או שאר שמות תואר יהירים בהם חוטאים כותבים מבלי דעת. אני חשבתי שהיא יפה.  

היינו משחקים שחמט ביחד. אהבתי את זה מאד. אף פעם לא הייתי שחקן שח מעולה, אבל עם יעל המשחק קיבל משמעות אחרת. היה את עניין הריכוז. לשבת מולה. להסתכל עליה מדי פעם. לשתות משהו ביחד. לכרסם ממתקים ועוגיות. כיף.

שחמט

ואז חלה הפסקה ותרדמת של כמה שנים. התעוררתי מחדש בכיתה ז', כאשר כבר גרתי בהרצליה, לשם עברתי בכיתה ד'. למדתי בבית-הספר היסודי "ברנדיס", שהיה מוסד הוראה לא רע, אך אכלס כמה מהילדים הנתעבים ביותר שיצא לי להכיר מעודי. המעבר משכונת הפועלים בחיפה להרצליה פיתוח היה פשוט אסון. מדירה של שלושה חדרים עברנו אמנם לבית גדול ובו חדר משלי, אך המחיר היה לא פשוט. הילדים בחיפה היו נורמליים, במובן הבסיסי, הישראלי והפשוט ביותר של המילה. גם שם היו לפעמים מכות, קללות, כינויים, אך האמת, לעתים די נדירות. התחושה הייתה שקיימת אצל כולם הבנה ברורה של מושג ההגינות. הגבולות היו ידועים.

בהרצליה פיתוח של שנת 1974 הרבה מהילדים היו מקולקלים לגמרי. חלקם הגיעו מבתים מאד עשירים. אני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי בית של חבר עם בריכת שחיה. הייתי בשוק גמור. המצאתי סיפורים על מסעות לחו"ל, כדי לעמוד בסטנדרטים ובעלילות הנסיעות עליהן שמעתי מכל עבר. הילדים לבשו בגדים עם שמות של מעצבים. מה שנראה היום מובן מאליו וכמעט מגוחך היה עבורי שפת סתרים. בחיפה לבשנו בגדים של אתא ונעליים של המגפר. שיא האופנה היה ללכת עם נעלי פלאדיום, שגם הם, נדמה לי, יוצרו בעצם בחברת המגפר. פתאום נאלצתי להתמודד עם ההבנה שאם אין לך ג'ינס של ליווייס או רנגלר, אתה לא באמת יכול להראות את עצמך בחוץ. עמוק, אני יודע.

ההורים שלי לא הבינו את זה. בהתחלה הם סירבו לקנות לי בגדים עם שמות מאמריקה. כעבור זמן מה, ירד האסימון וצוידתי במדים הנחוצים. וזו הייתה רק ההתחלה. הרשעות, הקנאה, האווילות, ההומור השונה עד מאד, התקשורת שברוב המקרים נעשתה כדי לפגוע, מתוך ניסיון מתמיד לחפש את נקודות התורפה של האחרים. כל אלה היו עבורי משהו מפלנטה אחרת. לא הבנתי מה הם רוצים. לא הבנתי מדוע אי אפשר פשוט להיות וזהו.

היו גם דברים נחמדים, עם זאת. היו את מסיבות הריקודים, מוסד שכבר לא קיים יותר היום. ההורים היו מאפשרים לילדים לערוך מסיבות עם מוסיקה ולהזמין את הכיתה. זה קרה בדרך כלל בימי שישי בלילה. אהבתי את זה. המוסיקה הייתה מצוינת. למדתי לרקוד סלואו, עם הביטלז בעיקר. המתח היה בלתי נסבל. עד כיתה ו' היינו עומדים ומחזיקים את בנות הזוג לריקוד כמטחווי-יד, שומרים על הגינות, על אף שלא ממש הבנו את הצורך בזו, בגיל החביון. אבל לקראת סוף היסודי, בכיתה ז', התחלנו לרקוד אחרת. צמודים. חבוקים. קרובים.

Cats

לא באמת אהבתי אף אחת מהבנות. הן נראו לי מוזרות, צעקניות, מתלהמות ומלאכותיות, ובכלל, גם אני לא הייתי בדיוק כוס התה שלהן. אליל הבנות הבלתי מעורער באותם הימים היה דיוויד קאסידי, זמר ושחקן טלוויזיה אמריקני כחול עיניים, שנראה כאילו יוצר במעבדה נאצית. רחוק מאד מהמראה שלי. מאד רציתי להיראות כמותו.

ואז התאהבתי באילנה. היא הייתה שונה בהחלט. יפה מאד. עדינת תווים ואיברים כאיילה מעט עגלגלה. היו לה עיניים שהרסו אותי לגמרי. היא נראתה כמו נסיכה ספרדיה. עור עדין בצבע חלבי, גבות כהות עבותות מעל עיניים חומות מלאות הבעה, תנועות גוף אציליות, ג'ינס שישב עליה באופן מושלם, מבט כן ונקי.

והנס היה שגם אני מצאתי חן בעיניה. היינו מסתכלים האחד על השנייה בהיחבא, לא מודים במעשינו, מתכחשים כמעט מידית למבטים המפכים שזרמו בינינו. כך זה נמשך הרבה מאד זמן. עינוי של ממש. רציתי מאד להציע לה חברות. כך היו עושים פעם. כותבים על פתק משפט או שניים ששיאם היה השאלה: "תהיי חברה שלי"? והדברים היו זורמים בהתאם לתשובה. אבל הייתי כל כך חסר ביטחון ולא העזתי ליזום משהו כה מרחיק לכת.

לאילנה היו מחזרים אחרים. היה את שאול, ילד עצוב ומתוסבך, שאיבד את אמו בגיל צעיר וגדל עם אביו ועם אם חורגת, מה שממש לא היה מקובל באותה תקופה. שאול שמר כל הזמן על סביבתה של אילנה ומנע מילדים אחרים להתקרב אליה. וזאת למרות שהיא עצמה, כך נדמה היה לי, לא אהבה אותו במיוחד וראתה בו מעין מטרד הכרחי. והיה עוד ילד אחד, שלא ידעתי מה שמו, מבוגר יותר בשנה, שהגיע לבית הספר לא מכבר, והתברר כבעל גינונים זרים ומפתיעים, שכמותם לא נודעו אצלנו. הוא היה רזה, נאה ואקספרסיבי מאד ולתדהמתי ראיתי אותו באחד הימים נכנס לכיתה שלנו בזמן ההפסקה ומגיש לאילנה זר פרחים, במחווה שהזכירה לי אביר ימיביניימי מאותם סרטים היסטוריים שנהגתי לראות בהצגות יומיות בבתי הקולנוע בעיר.

אילנה הוחמאה, ללא ספק. עם זאת, ייתכן שהמוזרות והשוני בפעולה הפשוטה הזו היו יותר מדי גם עבורה. היא סירבה להצעת החברות שלו.

זה היה הרגע בו הבנתי כי עלי לנקוט עמדה ויהי מה. עכשיו או לעולם לא.

למחרת כתבתי פתק קצר לאילנה. שאלתי אותה אם היא מוכנה להיות החברה שלי. רעדתי. התביישתי. לא העזתי לתת לה את הפתק בעצמי. ביקשתי מחבר, אני כבר לא זוכר ממי, לתת לה את הפתק בשמי. ומכאן הדברים יצאו מכלל שליטה. בתוך כמה דקות כל הכיתה ידעה שאני הצעתי לאילנה חברות. הו, הבדיחות שרצו על חשבוני. הגיחוכים. החיוכים המגעילים. זה היה מוגזם בשבילי. גם אילנה עצמה הייתה מאד נבוכה מתשומת הלב הבלתי צפויה שניתנה לפעולה המפתיעה שלי. היא לא הגיבה לבקשת החברות שלי.

אחרי שנגמרו הלימודים, הלכתי הביתה, כמו תמיד, עם ניר, החבר הכי טוב שלי. ניר היה מהבנים המקובלים בכיתה והבין בעניינים האלה. הוא ניסה לנחם אותי, אם אני זוכר נכון, אבל אני כבר עברתי הלאה, מעוצמת ההשפלה. "לא נורא", אמרתי לעצמי. והתכוונתי לזה.

למחרת הגעתי לבית הספר. התעלמתי מכל השנינויות שעדיין ננעצו בכיווני. בהפסקה הראשונה, לתדהמתי, אילנה ניגשה אלי, כאשר לצדי עמדו כמה חברים שלי. אני זוכר את עשרה הצעדים אותם פסעה כדי להגיע אלי. היא צעדה לאט, בנחישות, בהרמת סנטר מתריסה, מביטה בי כל הזמן, עד שהגיעה קרוב ונעמדה מולי. "אני מסכימה", היא אמרה.

לא ידעתי את נפשי. מה אני אמור לעשות עכשיו? התנהגתי כמו אידיוט גמור. כאילו מעולם לא ביקשתי ממנה חברות. חמור גרם של ממש. אמרתי לה שאני לא יודע על מה היא מדברת. 

האם פגעתי בה? יש להניח. או שאולי אני סתם מחמיא לעצמי ופשוט איששתי בהתנהגותי את הנחת היסוד הנשית על אודות המוגבלות הגברית כנתון קבוע.

לפני לא מעט שנים הכרתי את אחיה הגדול של אילנה. הוא מעצב ידוע מאד. שאלתי אותו מה שלומה. "לא משהו", הוא אמר וסירב לנדב פרטים נוספים.

דיוויד קאסידי בשנות ה- 70:         David Cassidy 1         

דיוויד קאסידי היום: David Cassidy 2

       

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספר החיים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הפעם הראשונה בה התאהבתי

  1. בועז כהן הגיב:

    דיוויד קאסידי היום. מחריד. האימה. האימה.

  2. Isaac Lubelsky הגיב:

    The horror, indeed.
    מחיר התהילה. דוגמה מוחשית לכך שעדיף להיות נזיר הרמיט ולסבול בשקט ולבד כל החיים.
    זה עושה טוב לעור הפנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s