רומי, הלהקה שלי, 1996

003

לפני שבע-עשרה שנים פירקתי את הלהקה שלי. רומי. כך קראו לה. אחרי הרבה שנים בהן התכניתי 'מוסיקאי', למדתי מוסיקה, ניגנתי בפסנתר שעות ארוכות בכל יום, ואולי הכי חשוב- שמעתי מוסיקה כל הזמן כאילו הייתה הלחם והמים שלי, הקמתי את הלהקה הזו.

ניגנו אתי אנשים מעולים. גב דקטור, הגיטריסט, היום כבר בן 40, נשוי עם ילדה. אז, מזמן, הוא היה ילד בן 23, גיטריסט מעולה ואדם תקשורתי באופן יוצא דופן. טוב לב, רגוע, ולמרות שהיה צעיר ממני בתשע שנים, נדמה היה לי פעמים רבות שהוא המבוגר האחראי במערכת שבנינו ביחד.

יעל בן-עמי, המתופפת, מקסימה, יפה, נוירוטית במידה שמתופפת צריכה להיות, מדויקת, עם חוש פנימי לאסתטיקה. היום, בת 46, היא מגדלת ילד בן 6 ועוסקת בעיצוב.

שמוליק, הבאסיסט, דתי-לשעבר, נעלם לי לגמרי. ילד רגיש הוא היה, בן 21, רק השתחרר מהצבא, החליט להוריד את הכיפה, חזר בו, החליט עוד פעם. מי יודע היכן הוא היום?

ברק חנוך, גיטריסט-העל של ישראל, האדם היחיד אותו אני מכיר ששומע את אותם הצלילים שאני שומע במוסיקה, מבאך ועד בריאן מאי, ממאהלר ועד לפיטר האמיל. ברק הגיע לאולפני 'אמביאנס' של מוסה (הבסיסט של 'להקה רטורית') ודרי נחמיאס ובנגיעות זרע סדר בנגינה של כולנו. מוסה ודרי ליוו אותנו בהופעות כאנשי סאונד ופירגנו באהבה והערכה.

ניגנו ב- 1995-1996 בכל מני מועדונים בתל-אביב, מקמלוט הזכור לטוב ועד לבמה העליונה בבית לסין. הופענו בפסטיבל ישראל. לפני המצאת הפייסבוק. לפני קריסת תעשיית המוסיקה. הטעות שלי הייתה שחשבתי שמדובר בקריירה. שלא הבנתי שבישראל פשוט בלתי אפשרי להתפרנס ממוסיקה איכותית ומקורית, למעט כמה סיפורי הצלחה בודדים. כגודל רמת הציפיות במשך תקופה לא קצרה של עבודה אינטנסיבית בחדר החזרות, כך הייתה גם הנפילה, כאשר הבנתי שלא כל-כך פשוט יהיה להשיג חוזה הקלטות עם חברה גדולה. התובנה המלאה הפציעה כאשר הפנמתי כי גם אם אצליח, המשמעות תהיה שאיאלץ לשיר ולנגן את אותם 20-30 שירים בחמישים השנים הבאות, בהופעות ממטולה ועד אילת, בכל מני מועדונים מגוחכים, תוך כדי רקימת דגמים מיומנים של חיוכים מעושים, עם דגש על מציאת-חן בעיני כל מני אנשים שאני לא מכיר ועריכת מחוות כלפי קהל וירטואלי, המחפש דימוי להיאחז בו. לא התאים לי. פירקתי את הלהקה במחי יד.

מאז זרמו הרבה מאד מים בירקון. למדתי, בניתי קריירה אקדמאית, הקמתי משפחה, התבססתי כלכלית. הפניתי עורף לאותו בחור צעיר שהיה מחובר בנימי נפשו לאמנות, שצפצף על מותרות והיה מוכן לחיות אך ורק חיים שהיצירה מולכת בהם.

בשבועות האחרונים, במסגרת מסע עריכת סדר בחיי, לקראת גיל 50 הממשמש ובא בעוד מספר חודשים, עד כמה שקשה להאמין, החלטתי להתלבש על העניין הלא סגור הזה. רומי מעולם לא הקליטה הקלטות אולפן מסודרות. אבל מה שכן עשינו הוא הקלטה מקצועית חיה של חזרות אולפן. את ההקלטות האלה אני שומע כבר 17 שנים. פעם בכמה חודשים שם את הדיסק במכונית ואומר לעצמי, "לא רע. לא רע בכלל." עכשיו החלטתי להפוך את הלא-רע הזה למשהו יותר מסודר. המרתי את הקבצים הדיגיטליים העתיקים לקבצי WAV, העברתי אותם מאסטרינג אצל שלום גד בעל הנשמה היתרה, עיצבתי עטיפה וחוברת של ממש עם מלך מעצבי הדיסקים, דור כהן, ובשבוע הבא העסק יושלם בהדפסה של 300 עותקים ב- CDI לחלוקה לחברים, וכל זה בעזרתו ובעצתו של בועז כהן, מיילד מומחה וחבר אמיתי.

האם סוף לסיפור היומרות המוסיקליות? אולי התחלה של משהו אחר? נחיה ונראה.    

זה אחד השירים אותם הלחנתי בפרוייקט הזה. את המילים כתב אחיה הסופר של סבתא שלי. שמו היה נחמן ראפ. הוא כתב בעיקר ספרים באידיש, ולצדם כמה שירים בעברית יפהפיה. "סיבת האור". כך הוא נקרא.

סיבת האור שבאהבה היא בי

סיבת השחור שבאכזבה היא בי

סיבת הרום שבחלום היא בי

סיבת מדרון שבתהום היא בי

 

לבדי אכונן עולמות

לבדי אקונן לחרבות

לבדי ארנין לריבוני

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרוייקט רומי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על רומי, הלהקה שלי, 1996

  1. דב לובלסקי הגיב:

    אייזיק , נוגע ומפעים אבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s