צל-הימים/Mood Indigo

צל-הימים (L'ecume des jours) הוא הרומן הידוע ביותר של בוריס ויאן (1920-1959), איש הרנסנס הצרפתי, שהיה לא רק סופר פנטסטי, חצוצרן ג'אז ומהנדס לעת מצוא, אלא גם אחד מהאנשים היותר מקוריים שהסתובבו על פני הפלנטה שלנו במאה העשרים. ויאן כתב את צל-הימים בשנת 1947, ולמרות עתיקות-יומין-לכאורה זו, מדובר ביצירת מופת אקטואלית לחלוטין גם לזמננו. למי שעדיין לא קראו את הספר (וזה כמובן הרגע לומר לאלה, "רוצו מיד לספרייה הקרובה, שאלו את הספר וקראו אותו לפני כל דבר אחר"), מדובר בסיפור פנטסטי, סוריאליסטי, המשלב דימויים ויזואליים מאד-מקוריים עם החרדות והרגשות הבסיסיים ביותר אותם חווה כל אדם, כלומר כל אדם ער.

יש בצל-הימים סיפור אהבה נאיבי (אך בואו נודה, כל סיפורי האהבה ובוודאי ההתאהבות הם קודם כל נאיביים, אחרת הם לא היו כאלה מלכתחילה), ביקורת נוקבת על החברה המתועשת המודרנית, ארסיות נוטפת על פולחן האינטלקטואלים שצרפת נודעה בו מאז ומתמיד (אחד מ"גיבורי" הספר הוא פילוסוף נערץ בשם ז'אן סול פארטר, אהה) ואהבה גדולה לג'אז אפרו-אמריקני, במיוחד לדיוק אלינגטון הגאון.

לפני מספר שבועות ערכתי עם בועז כהן, חברי הטוב, ביקור שגרתי באחת מחנויות הספרים האהובות על שנינו, "ינשוף", ברעננה, ושם רכשתי עותק של צל-הימים, לאחר שזה שהיה ברשותי לפני שנים רבות הושאל למישהו ולא חזר, כפי שקרה ליותר מדי ספרים נפלאים שעזבו את ביתי לבלי שוב. העניין תוקן, כאמור, והחזיר אותי בחטף ללונדון של ראשית שנות ה- 90, שם במשך שנתיים מרתקות קראתי מקבץ מדהים של ספרות אדירה, בסיועה של ליאורה שהייתה זוגתי לזמן-מה והציגה בפני יצירות מופת מודרניות, ביניהן אלה של בוריס ויאן. את צל-הימים קראתי בכמה ימי חורף אנגלי בשנת 1990, וקראתי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בחודשים העוקבים, עד שנדמה היה לי כי אני מכיר את הטקסט שלו בעל-פה. באותה תקופה שימש עבורי הספר הזה כמעין כתב-קודש, בו מצאתי סימוכין ותימוכין לפילוסופיית-חיים של אי-עשייה ניהיליסטית מקודשת. היו ימים.

פאריס של המחצית הראשונה של המאה העשרים חזרה וקנתה לעצמה את מעמדה כבירת העולם, מעמד בו החזיקה לאורכה של המאה השמונה-עשרה ואותו איבדה לזמן-מה כתוצאה מתהפוכות המהפכה הצרפתית של שנת  1789. בפרוש המאה העשרים שבה פאריס לראש רשימת הערים הנחשקות בעולם והשאירה הרחק מאחור את לונדון, ברלין או ניו-יורק, שניסו, אכן, אך לא ממש הצליחו לייצר את אותו שיק ייחודי. זה נשען בראש ובראשונה על היכולת הפריסאית הבלתי-ניתנת לחיקוי לאמץ ולחבק כל אמן ואינטלקטואל שנאלץ לעזוב את מולדתו, או שגאונותו לא הובנה בזמן אמת. בשנות הארבעים של המאה העשרים היו אלה מוסיקאי הג'אז השחורים האמריקנים שמצאו בפאריז בית חם וזכו בה לקהל מעריץ ולא גזעני, מסורת שנמשכה עוד שנים רבות קדימה (זוכרים את דקה לחצות של ברנאר טאברנייה ודקסטר גורדון, למשל?).

בוריס ויאן היה אחד מהמעריצים הגדולים של רוח הג'אז, בה שולבו אינטלקט, רגש,  סטייל וסקסיות. כל אלה מצאו דרכם במנות גדושות לצל-הימים.

הערב הלכתי לבדי לראות את סרטו של מישל גונדרי, צל-הימים (במקור: Mood Indigo, כשמו של הסטנדרט של דיוק אלינגטון). הלכתי אפוף חששות, לאחר שהמתנתי כשבועיים מאז שעלה בבתי הקולנוע בארץ, וכל זאת בשל ביקורות ארסיות שספג במדורי הקולנוע. מעטים הסרטים שהצליחו לתרגם את שפת הספר על פיו נעשו לשפה קולנועית שוות-צפייה. האם כאן יקרה הנס?   

אז ככה: אל תלכו לראות את הסרט צל-הימים לפני שקראתם את הספר. מי שיעשו זאת, ישתעממו, או יחושו כמו צופים בתערוכת אמנות אוונגרדית, האמורים להביע התפעלות ממראה-עיניהם ובעצם לא מבינים על מה המהומה. אבל, וזה אבל גדול, אם קראתם את הספר צל-הימים ואהבתם אותו, אתם עומדים ליהנות בצורה לא רגילה.

הסרט הוא שיר אהבה לספר צל-הימים. לא פחות ולא יותר. גונדרי, במאי קליפים מוערך ומוסיקאי בעצמו, הצליח לתרגם את ספרו של ויאן לשפת הקולנוע באופן מעורר השתאות, תוך כדי קריצות לפאריס המודרנית, יחד עם ויזואליה מטלטלת ומלאה ברוח המצאה, וכל זה מבלי לפגוע בספרו של ויאן. אתגר לא פשוט.

חוץ מאודרי טוטו, על המניירות המעצבנות שלה, הקאסטינג מעולה, פס הקול אדיר וכל מה שקשור לקולנוע נמצא בליגה אחרת לגמרי מהמוצרים הדלוחים המכונים "קולנוע" בקליפורניה.

אז ככה. יש כמה שלבים בהוראות ההפעלה הבאות:

1. השיגו את הספר, וגם אם כבר קראתם אותו, קראו שנית.

2. לכו לראות את הסרט.

3. התיישבו לכתוב פוסט בבלוג שלכם או חבקו מישהי/מישהו שאתם אוהבים במיוחד, או גם וגם. פשוט מאד.      

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות סרטים וטלביזיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על צל-הימים/Mood Indigo

  1. אני כולי מוקסמת, לרוץ לחנות ולקנות את הספר, כי אין להשיגו בספריה.

    • Isaac Lubelsky הגיב:

      דווקא ראיתי אותו בשתי ספריות קרובות לביתי, אבל יכול להיות שבפרובינציה (הרצליה) תאריכי התפוגה על עותקי ספריות שונים… בכל מקרה, יש לא מעט עותקים המתגלגלים בחנויות יד שניה, למשל ב״ינשוף״ המצוינת.

  2. orly הגיב:

    שלום אייזיק. ראשית אודה לבועז כהן, חברך, על ההמלצה לקרוא את הבלוג שלך. ותודה לך.
    מודה שהצגת כאן אתגר לא קטן לכל פרנקופיל:
    ראשית, יש כאן סרט צרפתי. אמרת צרפתי, אמרת סיפור אהבה. המילייה הינו פריז האינטלקטואלית, המוזיקה שסביר להניח מלווה את כל הסרט, היא ג'אז. החצוצרה, איזה קסם היא מחוללת בנו… וקאסט השחקנים המפואר: אודרי טוטו המיניטורית והנפלאה, על כל המניירות "מעצבנות" ככל שיהיו, עומאר סיי המצויין, "מחוברים לחיים"… הבטחה!
    נו, ועכשיו אתה מבקש להמתין. לקרוא את הספר ורק אז…
    מה אומר, מקווה שאצליח להתאפק.
    ושוב תודה על הפוסט היפה והמאיר.
    חג שמח 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s