חג סוכות בהרי הטרודוס

ימי הסוכות מתנהלים בעצלתיים. סיימתי פחות או יותר את ספיחי העבודה של סמסטר הקיץ העמוס. טיפלתי קצת בגינה, הנענית בקידות הודיה חינניות למגע ידי. התעסקתי קצת עם הילדים, כל אחד וצרכיו. חזרתי סופסוף לשגרת ההליכות היומיות, עם שוך החום הכבד.

בניתי סוכה עם שירה, או יותר נכון לומר שהיא בנתה, עיצבה, ואני פשוט ביצעתי את הוראותיה בקפידה. חג המולד הישראלי, אין ספק.

הערב, מוקדם, עלה הירח המלא ברחוב שלי. כך זה נראה:

010

שתיתי משהו בערב, בסוכה, עם אמא שלי. בכלל, ימות החגים גורמים לה לדבר ולספר סיפורים מעניינים מתקופות שונות. זה מזכיר לי קצת את הוויית השגרה שהיא יצרה עם הוריה, שהתגוררו בבית ישן וצנוע ליד ביתה, ואת אווירת החגים אצלם, שהייתה ספוגה גלותיות בכל הקשור למאכלים ולסגנון, מלווה בדתיות וביקורים תכופים בבית הכנסת המקומי, שסבי היה ממייסדיו, אך מגובה בתפיסה מאד מציאותית, ואף חילונית למדי של החיים בארץ ישראל.  

עכשיו, לכל אחד יש מטען מידע על הוריו, המכיל לעתים פריטי טריוויה חסרי משמעות, לצד אנליזות חד-צדדיות על אופיים, נכונות יותר או פחות. בבנק המידע הזה שמורים אצלי פריטים ביוגרפיים שונים על חייהם, טרם הביאו אותי לעולם. למשל, אני יודע מתי אבא שלי עלה באנייה לארץ, ואיך הייתה בת-דודתו בת השש-עשרה מי שליוותה אותו, בן השלוש, במסע מוורשה לחיפה, יתום מאמו, משולח מידי אביו, שלמרבה המזל ראה את הנולד, למרות שהוא עצמו נשאר שם, כדי למות במלחמה. אני יודע איך אמא שלי הייתה סובבת כילדה בבתי הכפר של המושבה הרצליה, מוכרת חלב מהרפת של סבתי, אליה היו מגיעים בקביעות בשנות הארבעים קצינים בריטיים שקנו ממנה שמנת וחמאה חבוצה טרייה. אני יודע כיצד הורי הכירו, כיצד התאהבו וכיצד החליטו לבנות את עתידם בחיפה, על הכרמל, בשנות החמישים המאוחרות.

פרט מידע נוסף אותו תמיד ידעתי הוא שהפעם הראשונה בה שניהם נסעו לחופשה בחוץ-לארץ הייתה עוד לפני שנולדתי, בשנת 1961. היעד היה קפריסין. תמיד כאשר הם מזכירים את הנסיעה הזו, שניהם מחייכים, לאחר שראו עולם ומלואו בעשרות השנים העוקבות, בעוד שבאותה נסיעה ראשונה קפריסין הייתה עבורם, איך לומר, העולם הגדול לכל דבר ועניין.

הילדות שלי בחיפה, בשכונת נווה שאנן, הייתה טובה. שנות השישים המאוחרות על הכרמל היו דרך עיניו של ילד בן שלוש-ארבע עולם אחר במובנים רבים, עולם אמיץ ומופלא במובנים אחרים. מה שבולט בתחושת הזיכרון המעורפל שלי הוא קודם כל האופטימיות המבעבעת שאפיינה את הדור של הורי, שכבר נשענו על מסד מוצק שנבנה בידי הדורות הקודמים להם וראו עצמם כנציגי המודרנה. כל זאת, תוך כדי הדחקה של מוראות השואה ורצון בריא לברוא עולם חדש ונורמאלי. שמלות המיני של שנות השישים, המוסיקה החדשה והקצבית שהייתה בוקעת ממקלטי הרדיו מכל עבר, כניסת הטלוויזיה לישראל בשנת 1968, מלחמת ששת הימים והטירוף האימפריאלי שאחריה.

זו תמונה שלי מגיל שלוש, בשנת 1967, בגינת הבית המשותף בו גרנו ברחוב המלך שאול בנווה שאנן. אני זוכר את הריח של הכדור הזה עד היום, כמו גם את השכנה שלי מהקומה השלישית, מגי, בת לעולים רוסים שנראתה כמו גרסה סלאבית של פיפי לאנגשטרום, עם הצמות והגרמיות הצנומה. הייתי מאוהב בה בסתר עד גיל 10, למרות שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים תמימות. אני זוכר את השכן מהקומה הראשונה, עולה מעיראק, כמדומני, שנהג לשבש ביטויים נפוצים בעברית בדרכו המיוחדת וזכה תוך כדי כך להיעשות לאובייקט פולחן של אחי, המבוגר ממני בשש שנים, ושל חבריו. עד היום אני יכול לומר ליוסי, אחי, "חס וחליל", ושנינו נתפוצץ מצחוק מיד.

011

אני זוכר טיולים ברגל לגבעת הטכניון החדש על הכרמל, את הפרחים שהיו שופעים בכל עונות השנה מכל עבר (החצב במועדו, הכלניות המדהימות, הנרקיסים, והרקפות, הו הרקפות). אני זוכר את הפשטות, את חוסר התחכום המלבב, את עגלת האבטיחים של יום שישי, את המשביר לצרכן המיתולוגי בהדר (מעין גרסה חיפאית עניה ל-KDW  הברלינאי והנחשק). אני זוכר את קולנוע "עממי", שאפילו שמו מלמד על אופיו, בו ראיתי לראשונה בחיי, כשהייתי בן חמש, סרט קולנוע אמיתי, את "שלגיה" של דיסני, אליו לקחה אותי דודתי, יפה, מבלי לדעת שכך סייעה לנעוץ עמוק בתת-המודע שלי את אחד מהדימויים החושניים יותר שידעתי מעודי. לא שלגיה, עזבו. כמובן שהאם החורגת, המלכה, המכשפה, המדהימה והסקסית. האם לכך התכוון דיסני? מסופקני.  

אמא שלי עבדה באותן שנים כמורה ולאחר מכן כמנהלת בית ספר יסודי בחיפה. אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, המקבילה של שנות השישים להיי-טק של ימינו. הייתה להם חברה טובה, מינה שולץ שמה, מבוגרת מהם בכמה שנים טובות. מינה הייתה מה שכינו באותה תקופה בלונדינית מלאה (כלומר שמנמונת רצינית), כחולת עיניים וחייכנית, חביבה בצורה לא רגילה. היא נולדה בפולין, אני לומד הערב מאמי, ברחה בזמן המלחמה עם הוריה מזרחה לקווקז, לאוזבקיסטן או אזרבייג'אן, כמו שיהודים רבים עשו באותה עת, ושם הכירה את בעלה וילדה את בתם היחידה. המשפחה הצעירה עלתה לארץ לאחר המלחמה, התיישבה בחיפה וכל אחד מבני הזוג עשה חייל קטן בדרכו שלו. הוא היה מנהל חשבונות, נדמה לי, היא הייתה מורה בבית ספר. שום דבר מיוחד, שום דבר חריג. מה שלא ידעתי עד היום הוא שכאשר הורי החליטו על הנסיעה הראשונה בחייהם מחוץ לגבולות ישראל, לקפריסין, הם קיבלו לצד רשימת הזמנות עמוסה מחבורת הדודות שהקיפה אותם מכל הכיוונים, שביקשו מהם לרכוש עבורן מגהצי-אדים ובדים (שהרי היה ידוע לכל שקפריסין היא המקום לרכישות נועזות מעין אלה), גם בקשה צנועה ממינה, ששאלה אם תוכל להצטרף אליהם, כיון שבעלה היה עסוק בעבודתו והיא חששה לנסוע לבד לעבר הלא-נודע. כמובן שהורי, בטוב לבם, הסכימו, וכך יצאה החבורה העליזה, אמי בת ה- 25, אבי בן ה- 28 ומינה, שהייתה כבר בת 38, לשדה-דב בתל אביב, משם טסו במטוס רעוע לקפריסין, שם ציפתה להם הזמנה בבית מלון צנוע בהרי הטרודוס, שנודע בקרב התיירים הישראלים כמקום בטוח ונעים לשהייה מחוץ למולדת.

בערב בו הגיעה השלישיה החיפאית למלון בהרי הטרודוס, נשבה רוח קרירה שרפרפה בכנפיה את ריח הפרחים המקומיים. מזג האוויר היה נהדר, מצב הרוח מרומם, תחושת ההרפתקנות בשיאה. אני משער שלהורי, כזוג צעיר שהיה כבר מטופל בילד בן 3, אחי, אותו השאירו אצל סבתו, זו הייתה הזדמנות מצוינת להיזכר מדוע התחתנו מלכתחילה. עבור חברתם, מינה, היה המצב מעט שונה. כפי שהבנתם, היא כבר לא הייתה פרגית צעירה, וכאישה נשואה מזה כמה וכמה שנים, אני מניח שהסיטואציה הזו, במסגרתה היא הייתה מעין גלגל חמישי לצד זוג צעיר ומשתוקק, לא הייתה בהכרח נעימה.

בבית המלון בהרי הטרודוס שהו באותה עת לא מעט ישראלים. רצה הגורל ומנהלי בית המלון דאגו לאורחיהם לא רק ללינה נעימה ולמצעים נקיים. כבר ביום הראשון, לאחר שהורי וחברתם התמקמו וירדו למסעדת המלון כדי לאכול את ארוחת הערב, צורף לשולחנם בנימוס גבר ישראלי נאה ושרמנטי, קרואטי במוצאו, גדעון שמו.

אמא שלי מספרת לי כי מינה וגדעון נדלקו בתוך שניה. היא הביטה בהשתאות וראתה כיצד חברתה הטובה, המבוגרת ממנה בכמעט עשור ומחצה, הופכת מול עיניה לנערה פותה ומאוהבת, מאבדת כל חוש אחריות בורגנית, ומפתחת רומן מסעיר עם אותו מחזר נעים-הליכות, שמצדו התאהב בה עד כלות מהמבט הראשון.

כך המשיך הרומן בהרי הטרודוס, ונמשך גם לאחר שהתיירים ההרפתקנים עשו דרכם ללימסול, כאשר מינה וגדעון טועמים האחד את חברתו בגמיעות ארוכות, נלהבות, גנובות, בידיעה שהם משחקים באש, בהבנה שתחושותיהם שייכות לאין-זמן, בתמיהה הדדית על עוצמת הרגש שניצת בשניהם בהפתעה, ללא כל הכנה מראש.

גדעון היה רווק. הוא הרגיש שמצא את אהבת חייו. למינה היה סיפור אחר, ובראשית שנות השישים פירוק משפחה, ועוד בידי האם, היה מעשה שלא ייעשה, פשוטו כמשמעו.

בדרך חזרה במטוס ישבה מינה ליד אמי ואמרה לה: "אני לא יודעת איך אחזור הביתה". אבל היא חזרה, ולא סיפרה כלום לבעלה, וסעדה אותו לאחר כמה שנים בזמן חוליו, כאשר לפתע לקה בסרטן שאיכל אותו מבפנים וחיסל אותו בתוך זמן קצר. גדעון ניסה לשמור עמה על קשר, אך היא סיכלה כל סיכוי לכך, כנראה מתוך תפיסה מציאותית מדי של מחוייבות ושל ערכיות תלוית-תקופה. לאחר מותו של בעלה היא התחתנה בשנית, אך לא עם גדעון, שאין יודע מה ציווה גורלו וכיצד סיים את חייו, אחוז בזיכרון האהבה שפגש בחג הסוכות בהרי הטרודוס, קפריסין, בשנת 1961.

אמא שלי סיימה לספר את הסיפור הקטן הזה, דרכו חזרה לכמה דקות להיות אישה צעירה בת 25 שהכל עוד לפניה. ליוויתי אותה החוצה והלכתי לים. הוא שקט מאד בעונה זו של השנה.

979

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s