קול פנה אלי – קול שקט מאד ומוסיקלי מאד – בשפה בה לא הבנתי מילה, אך הוא הצליח להשקיט את פחדי. גיליתי את פני והסתכלתי למעלה. הזר (בקושי יכולתי להביא עצמי לקרוא לו אדם) סקר אותי בעין שנדמה היה כי יכלה לקרוא את עמקי נשמתי. הוא הניח את כף ידו השמאלית על מצחי, ונגע קלות עם מטהו בכתפי. ההשפעה של המגע הכפול הזה הייתה קסומה. הפחד אותו חשתי קודם פינה מקומו למעין רגיעה, של אושר, של אמון בעצמי ובישות שלפני. התרוממתי ודיברתי בשפתי שלי. הוא האזין לי בעניין גלוי, אך מראהו העיד על הפתעה מסוימת, כיון שהניד בראשו כאילו כדי להסביר לי שלא הובנתי. הוא נטל אז את ידי והוביל אותי בדממה אל הבניין. הכניסה הייתה פתוחה – אכן לא הייתה לה כלל דלת. נכנסנו לתוך אולם כביר, מואר בידי אותו זוהר כמו זה שבחוץ, אך מדיף ריח ניחוח. הרצפה הייתה משובצת אריחים גדולים ממתכות יקרות, ומכוסה בחלקה בשטיחים דמויי מחצלות. מוסיקה שקטה התנגנה, מלמעלה ומסביב, כמו בקעה מכלים בלתי-נראים, והרגישה שייכת למקום בטבעיות, כפי שקול פכפוך מים שייך לנוף סלעי, או כפי שקול סלסול ציפורים שייך לחורש אביבי.
דמות, לבושה בגלימה פשוטה יותר מזו של המדריך שלי, אך עשויה באופן דומה, עמדה ללא ניע ליד הסף. המדריך שלי נגע בה פעמיים במטהו, והיא החלה לנוע בתנועה מהירה וחלקה, מרפרפת ללא רעש על פני הרצפה. כשהבטתי בה, ראיתי כי זו אינה דמות של יצור חי, אלא של אוטומטון מכני. כשתי דקות לאחר שנעלמה מבעד לפתח חסר דלת, ממוסך למחצה בווילונות, בקצהו השני של האולם, נכנס דרך אותו הפתח ילד כבן שתים-עשרה, שתוויו הזכירו את אלה של מדריכי, עד כדי כך שהיה לי ברור כי הם בן ואב. כאשר ראה אותי, פלט הילד זעקה והניף בהבעת איום מטה זהה לזה שנשא מדריכי. מילה אחת מפי המבוגר הביאה אותו לשמוט את המטה. השניים שוחחו מספר רגעים, בוחנים אותי בזמן שדיברו. הילד נגע בבגדיי, ומישש את פני בסקרנות גלויה, בעודו פולט צליל שנשמע כצחוק, אך בעל עליזות יותר מעודנת מעליצות הצחוק שלנו. באותו זמן נפתח גג האולם וממנו הורד משטח, שנוצר כפי הנראה על פי אותו עיקרון של המעליות בהן משתמשים בבתי מלון או במחסנים כדי לטפס מקומה אחת לאחרת.
הזר מיקם את עצמו ואת הילד על המשטח וסימן לי לעשות כמותו, וכך עשיתי. עלינו מהר ובבטחה וירדנו באמצעו של מסדרון עם פתחים משני צדדיו.
הונחיתי דרך אחד מהפתחים לתוך חדר שעוצב בפאר אוריינטלי. הקירות שובצו בגבישים, במתכות ובאבני-חן לא מעובדות. כריות ודרגשים מכל עבר. סדקים לא מזוגגים שימשו כחלונות, ונפתחו אל הקומה. כשחלפתי על פניהם הבחנתי כי פתחים אלה הובילו למרפסות מרווחות, מהן נשקפו מראות הנוף המואר שבחוץ. בתוך כלובים שתלו מהתקרה היו ציפורים בעלות צורה מוזרה ופלומת נוצות בהירה, שהחלו בעת כניסתנו לשיר פזמון שיר, מאופנן למנגינה, דומה לזו של ציפורי השיר הקטנות שלנו. ניחוח נעים שעלה ממחתות זהב מפוסלות בפיתוחים מילא את האוויר. מספר אוטומטונים, דומים לזה שראיתי קודם, עמדו דוממים לצד הקירות. הזר הושיב אותי לצדו על דרגש ודיבר אלי שנית, ואני עניתי לו בשנית, אך ללא התקדמות קלה שבקלות לעבר הבנה של האחד את חברו.
כעת התחלתי לחוש בהשפעת המכה שקיבלתי משבבי הסלע באופן יותר חמור מאשר קודם לכן.
אחזה אותי תחושת חולשה חולנית, שלוותה בכאבים חדים וחריפים בראש ובצוואר. שקעתי לאחור בכיסא וניסיתי לשווא להחניק אנקה. כשראה זאת הילד, שעד כה נדמה היה כי בחן אותי בחוסר אמון או בחוסר אהדה, הוא כרע לצדי כדי לתמוך בי, נטל אחת מכפות ידי בין שתי כפות ידיו, קירב את שפתיו למצחי, נושם עליו ברכות. בתוך רגעים ספורים כאבי נמוג ורגיעה ישנונית ומאושרת התגנבה עלי. נרדמתי.
איני יודע כמה זמן נשארתי במצב זה, אך כאשר התעוררתי חשתי כי בריאותי הושבה כליל. עיני נפתחו לעבר קבוצה של דמויות שקטות, ישובות סביבי בחומרה ובשקט כשל אנשי המזרח – כולם נראו פחות או יותר כמו הזר הראשון. אותן כנפיים מקופלות, אותו סגנון לבוש, אותן פנים דמויות-ספינקס, עם העיניים העמוקות והכהות וצבעו של אדום-העור. ומעל הכל, אותו סוג של גזע – גזע קרוב לזה של בני האדם, אך בעל צורה חזקה יותר באופן תהומי ומבע מרשים יותר, המעורר את אותה תחושת אימה שלא ניתן להביעה במילים. עדיין, כל ארשת פנים הייתה מתונה ורגועה ואפילו טובת-לב בהבעתה. מוזר ככל שיהיה, נדמה היה לי ששלווה ונדיבות אלה הכילו את סוד האימה שהשרו אותן ארשות-פנים. הן חסרו את הקווים והצלליות אשר דאגה וצער, ותשוקה וחטא, משאירים על פניהם של בני האדם, כמו היו פניהם המפוסלים של אלים, או כפי שפניהם הרגועות של המתים נראות דרך עיניהם של אבלים נוצרים.
חשתי במגע יד חמה על כתפי. זו הייתה ידו של הילד. ראיתי בעיניו מעין רחמים נשגבים ועדינות, כמו שאנו עשויים לחוש כאשר נביט בציפור או בפרפר סובלים. התכווצתי ממגעו – התכווצתי ממבט אותה עין. חשתי במעורפל כי אילו רצה בכך, יכול היה הילד הזה להרוג אותי באותה הקלות בה אדם יכול להרוג ציפור או פרפר. נראה כי הילד נפגע מהדחייה אותה הפגנתי, עזב אותי ונעמד לצד אחד החלונות. האחרים המשיכו לשוחח ביניהם בקול נמוך, וממבטיהם לכיווני יכולתי להבין כי אני שימשתי כמושא שיחתם. אחד מהם במיוחד נראה כמדרבן הצעה בנוגע אלי באוזני הישות הראשונה בה פגשתי וזה, על-פי מחוותיו, נראה כמסכים לה, כאשר לפתע הילד עזב את מקומו ליד החלון, נעמד ביני לבין הבריות האחרות, כמגן עלי, ודיבר במהירות ובלהיטות. באופן אינטואיטיבי או אינסטינקטיבי חשתי כי הילד ממנו כה חששתי קודם לכן, טען עכשיו לטובתי. הוא חדל כאשר זר נוסף נכנס לחדר. הוא נראה מבוגר יותר מהאחרים, אך לא זקן. ארשת פניו, רגועה פחות משלהם, אך עם זאת דומה באופן כללי במאפייניה, נראתה לי כבעלת יותר מקמצוץ אנושיות כשלי. הוא האזין בשקט למילים שהופנו כלפיו, בתחילה בידי מדריכי, אחריו בידי שני חברים אחרים בקבוצה, ולבסוף מפי הילד, ואז התקרב לעברי ופנה אלי, לא באמצעות מילים, אלא בסימנים ומחוות. נדמה היה לי שהבנתי את אלה באופן מושלם. ואכן לא טעיתי. הנחתי כי הוא שאל מהיכן הגעתי. הארכתי את זרועי והצבעתי לעבר הדרך שהובילה אותי מהבקיע בסלע. אז אחז אותי רעיון. הוצאתי את פנקס הכיס שלי וציירתי על אחד מדפיו הריקים תיאור גס של מדף הסלע, החבל, את עצמי נצמד אליו, ואז את הסלע הנקבובי מתחתיו, את ראשו של הזוחל ואת גווייתו של ידידי. מסרתי את ההירוגליף הפרימיטיבי הזה לחוקר שלי, שלאחר שבחן אותו בחומרת סבר, העבירו לשכנו, וכך הוא עבר בין חברי הקבוצה. הישות בה פגשתי ראשונה אמרה אז מספר מילים, והילד, אשר התקרב והביט ברישום שלי, הנהן כמבין את משמעותו, ובחזרו לעבר החלון, הרחיב את הכנפיים המחוברות לגופו, נענע בהן פעם או פעמיים ואז המריא לתוך החלל בחוץ. התרוממתי בפליאה ומיהרתי לעבר החלון. הילד כבר היה באוויר, צף על כנפיו, אותן לא נפנף למעלה ולמטה, כמעשה הציפורים, אלא הניפן מורמות מעל ראשו ונראה כי הן נושאות אותו ביציבות למעלה ללא כל מאמץ מצדו. טיסתו נראתה חלקה כשל נשר. הבחנתי כי הוא שם פניו לעבר הסלע ממנו ירדתי, אשר קווי המתאר שלו ברקו באופן נראה לעין באוויר הזוהר. הוא שב בתוך דקות ספורות, מרפרף דרך הפתח ממנו יצא, מטיל על הרצפה את ווי האנקול והחבל שהשארתי בזמן שירדתי מהבקיע. בין הנוכחים הוחלפו כמה מילים בקול נמוך. אחד מהם נגע באוטומטון, אשר התחיל לנוע קדימה וגלש מחוץ לחדר. האיש שהופיע אחרון, אשר פנה אלי במחוות, התרומם, נטל את ידי והוביל אותי למסדרון. שם חיכה לנו המשטח אשר עליו עלינו. נעמדנו עליו והורדנו לאולם שלמטה. בן לווייתי החדש, עדיין אוחז בידי, הנחה אותי מחוץ לבניין ולתוך רחוב (אם ניתן לקרוא לו כך) שנמתח מעבר לו, עם בניינים משני צדיו, מופרדים האחד מהשני בידי גנים בורקים מצמחייה בעלת צבעים עשירים ופרחים מוזרים. משובצים בינות לגנים אלה, אשר הופרדו האחד מהשני בחומות נמוכות, או הולכים לאטם לאורך הדרך, היו דמויות רבות, דומות לאלה שכבר ראיתי. כמה מעוברי האורח שצפו בי התקרבו למדריכי, ולפי קולם, מראם ומחוותיהם, נראה היה בבירור כי הם שואלים אותו על אודותיי. בתוך כמה דקות התאסף קהל סביבנו, בוחן אותי מתוך עניין רב, כאילו הייתי חיית פרא נדירה. עדיין, גם בספקם את סקרנותם, הם שמרו על התנהגות מכובדת וחמורת-סבר, ולאחר כמה מילים ממארחי, שנראה כאילו הסיר מכשול מדרכנו, הם נסוגו עם הטיית ראש הדורה וחזרו לענייניהם מתוך שוויון נפש רגוע. באמצעה של אותה דרך ראשית עצרנו בבניין שנראה שונה מאלה שעל פניהם חלפנו עד עתה, כיון שמבנהו יצר את שלושת צדיו של מגרש רחב, כאשר בפינותיו ניצבו מגדלים נישאים בצורת פירמידות. בחלל הריק שבין צדי המגרש הייתה מזרקה מעגלית בעלת מידות כבירות שהעיפה כלפי מעלה רסס מסנוור של מה שנראה לי כאש. נכנסנו לבניין מבעד למפתן פתוח והגענו לאולם ענקי, שבתוכו היו מספר קבוצות של ילדים, כולם עסוקים לכאורה בעבודה כמו בבית חרושת גדול. בקיר היה מנוע גדול שעבד בהספק מלא, עם גלגלים וצילינדרים, בדומה למנועי הקיטור שלנו, לבד מהעובדה שהוא היה מעוטר בעושר באבני חן ובמתכות והנפיק בוהק זרחני חיוור של אור מתנועע. רבים מהילדים עסקו בעבודה מסתורית על מכונה זו, בעוד שאחרים ישבו לפני שולחנות. לא הורשיתי להישאר די זמן כדי לבחון את טבע עבודתם. לא נשמע אף קול צעיר ושום פנים צעירות לא פנו כדי להביט בנו. הם היו דוממים ושווי-נפש כמו שרוחות רפאים עשויות להיות כאשר לא יבחינו בדמויות החיים ממקום מעברן.
בעזבנו את האולם, מארחי הוביל אותי דרך גלריה צבועה בצבעים עשירים ומחולקת למדורים, עם תערובת ברברית של זהב בצבעים, כמו בציוריו של לוקאס קראנאך. הנושאים שצוירו על הקירות נראו לי כנועדים לתאר אירועים בתולדות הגזע שבקרבו נמצאתי. על כל הקירות היו דמויות, רובן נראו כמו היצורים דמויי-האנוש שראיתי, אך לא לכולם היה את אותו סגנון הגלימה ולא כולם עם כנפיים. היו גם תבליטים של חיות וציפורים, כולם זרים לי לחלוטין, עם רקע שהציג נופים או בניינים. עד כמה שהידע הלא-מושלם שלי באמנות מצוירת איפשר לי לחוות דעה, הציורים האלה נראו מאד מדויקים ברמת העיצוב, עשירים מאד בצבע ומראים ידע מושלם בפרספקטיבה, אך הפרטים לא אורגנו בהתאם לחוקי הקומפוזיציה המקובלים אצל האמנים שלנו – ונותרו כמות שהיו מחוסרי מרכז, כך שהאפקט היה מטושטש, מפוזר, מבולבל, מביך – הם היו כמו חלקיו הלא-אחידים של חלום של אמנות.
עתה נכנסנו לחדר בגודל בינוני, בו התאספה מי שלאחר מכן הבנתי שהיא משפחתו של המדריך שלי, ישובה אל שולחן שנראה היה ערוך לקראת סעודה. הדמויות שנאספו כך היו של רעייתו של מדריכי, בתו, ושני בנים. זיהיתי מיד את ההבדלים בין שני המינים, למרות שהנקבות היו גבוהות יותר ובעלות מבנה מלא יותר מזה של הזכרים. ארשת פניהן, למרות היותה יותר סימטרית בתוויה ובקווי המתאר שלה, נעדרה את הרכות ואת ביישנות המבע המעניקה קסם לפניה של אישה הנראית על האדמה שממעל. האישה לא לבשה כנפיים, בעוד שהבת לבשה כנפיים ארוכות יותר מאלה של הזכרים.
המדריך שלי מלמל מספר מילים, שלאחריהן כל הנוכחים התרוממו ממושבם, ובאותה מתינות של מבע והתנהלות אליה כבר שמתי לב, המהווה, למען האמת, את המכנה המשותף של הגזע הקשוח הזה, הם בירכו אותי בהתאם למנהגם, שכלל את הנחת יד ימין בעדינות רבה על הראש תוך כדי הגיית מילה בת הברה שורקנית אחת – ס. סי (S.Si), המקבילה ל"ברוך הבא".
גבירת הבית הושיבה אותי לצדה, ונטלה מאחד הכלים מגש מוזהב אותו הניחה מולי.
בעת שאכלתי (ולמרות שהמעדנים היו חדשים לי, התענגתי יותר על העידון מאשר על זרות טעמם), שוחחו בני לווייתי בשקט וככל שיכולתי לעקוב, תוך כדי התעלמות מנומסת מהתייחסות ישירה אלי או מבחינה פולשנית כלשהי של הופעתי החיצונית. עדיין, הייתי היצור הראשון שהשתייך לגזע האנושי בו הם נתקלו מעודם, וכתוצאה מכך נתפסתי בעיניהם כתופעה מוזרה וחריגה ביותר. אך כל גסות רוח אינה מוכרת בקרב אנשים אלה, והילד הצעיר ביותר לומד כיצד לבוז לכל הבעת רגש זועפת. כאשר הסתיימה הארוחה, מדריכי נטל שנית את ידי, ולאחר שנכנסנו מחדש לגלריה, נגע בלוחית מתכתית חרותה במספרים מוזרים, שבצדק שיערתי כי הייתה בעלת אופי דומה לטלגרף שלנו. משטח ירד אלינו, אך הפעם טיפסנו גבוה בהרבה מאשר בבניין הקודם ומצאנו עצמנו בחדר בעל ממדים בינוניים, אשר באופיו הכללי הכיל הרבה פרטים שהיו עשויים להיתפס כמוכרים עבור האסוציאציות של אורח שהגיע מהעולם שממעל. היו בחדר מדפים על הקירות ועליהם מה שנראה כספרים, ואכן כך אלה היו. רובם היו קטנים מאד, בדומה לחוברות כרוכות בנות שנים-עשר עמודים אצלנו (duodecimos), מעוצבים באופן דומה לכרכים שלנו וכרוכים ביריעות נאות של מתכת. כמה חפצים מכניים מעניינים למראה היו פזורים מסביב, ככל הנראה מודלים, כמו שניתן לראות בכל חדר עבודה של בונה מכונות מקצועי. ארבעה אוטומטונים (מתקן מכני שאצל אנשים אלה עונה על המטרות הרגילות של שירות ביתי) עמדו כרוחות רפאים בכל פינה של החדר. בגומחה הייתה ספה נמוכה, או מיטה עם כריות. חלון ובו וילונות מחומר סיבי כלשהו אשר היו משוכים לצדדים, נפתח לעברה של מרפסת רחבת ידיים. מארחי פסע החוצה אל המרפסת ואני הלכתי בעקבותיו. היינו בקומה הגבוהה ביותר של אחת הפירמידות הזוויתיות. המראה שלפנינו היה של יופי פראי ומעורר כבוד שבלתי אפשרי לתארו – הרכסים הנרחבים של הסלעים הגבוהים והתלולים שיצרו את הרקע הרחוק, העמקים שבתווך עם העשב המיסטי רב הגוונים, הבזקי המים, רבים מהם כמו פלגים של להבה ורדרדה, הזוהר הרגוע המופץ מסביב על הכל בידי אינסוף מנורות, כל זה יצר משהו שלם שאין בפי מילים שיוכלו למסור תיאור הולם שלו. זה היה כה נהדר, ועם זאת כה נוגה. כה נפלא, ובו בזמן כה נורא.
תשומת לבי הוסחה במהרה מנופי תחתית אלה. לפתע התרוממה, כמו מהרחובות שמלמטה, התפרצות של מוסיקה שמחה, ואז המריאה דמות מכונפת לתוך החלל. דמות אחרת כמו רדפה אחר הקודמת, ועוד אחת ועוד אחת, אחרים בעקבות אחרים, עד שהקהל נהיה לצפוף במספרים עצומים. אך כיצד ניתן לתאר את החן הפנטסטי של דמויות אלה בתנועותיהן הגליות! הן נראו עסוקות במין ספורט או שעשוע, מתחלקות לשתי יחידות נגדיות, וכעת מתפזרות, עכשיו כל קבוצה משתחלת בחברתה, מרקיעה, נוחתת, נשזרת, מתנתקת, והכל בזמן קצוב בהתאם למוסיקה מלמטה, כמו בריקודן של פרי אגדיות.[1]
הפניתי מבטי לעברו של מארחי בפליאה לוהטת. העזתי להניח את ידי על הכנפיים הגדולות שנחו מקופלות על החזה שלו, ובעת שעשיתי זאת חשתי הלם קל, כמו חשמלי, שעבר בקרבי. נרתעתי בפחד. מארחי חייך וכאילו רצה באדיבותו לרצות את סקרנותי, הרחיב לאטו את פתח גלימתו. הבחנתי כי הבגד שמתחת התרחב כמו שלפוחית המתמלאת באוויר. הזרועות נראו כמחליקות לתוך הכנפיים, וכעבור רגע הוא המריא אל האוויר המואר וריחף שם, דומם, בכנפיים פשוטות, כמו נשר המתחמם בשמש. אז, במהירות כמו של נשר מסתער, הוא מיהר כלפי מטה לתוך אחת הקבוצות, רפרף דרך מרכזה, ובאותה פתאומיות המריא כלפי מעלה. בעקבות כך עזבו את הקבוצה שלוש דמויות, שאת אחת מהן זיהיתי כבתו של מארחי, ועקבו אחריו כפי שציפור עוקבת באופן ספורטיבי אחר ציפור אחרת. עיני שסונוורו מהאורות והתבלבלו מההמונים, חדלו מלהבחין בסיבובים ובהתקדמות של שותפים למשחק מכונפים אלה, עד שלבסוף מארחי הופיע מחדש מהקהל ונחת לצדי.
המוזרויות שראו עיני החלו להשפיע עתה במהירות על חושי. דעתי החלה לנדוד. למרות שלא הייתה לי נטייה לאמונות תפלות, ובאותה מידה עד עתה לא האמנתי כי בני אדם יכולים לתקשר פיזית עם שדים, חשתי את הפחד ואת ההתרגשות הפראית באמצעותן יכול היה נוסע בתקופה הגותית לשכנע עצמו כי נוכח בשבת של שדים ומכשפות. נותר בזיכרוני רושם מעורפל של ניסיוני להביע עצמי בזעם, ושל צורות של גירוש שדים, ושל מילים רמות ולא-רציפות שנועדו לדחות את מארחי הפייסני והאדיב, ושל ניסיונותיו המתונים לשכך ולהרגיע אותי, של השערתו הנבונה לפיה פחדי ופראותי נבעו מהשוני בצורה ובתנועה שבינינו אשר הכנפיים שהלהיבו את התרגשותי הפלאית האדירו למעשה את מוחשיותו, של החיוך העדין עמו הוא ניסה להפיג את חרדתי כאשר שמט את הכנפיים על הקרקע והתאמץ להראות לי שהם היו רק מתקן מכני. הטרנספורמציה המיידית הזו רק הגבירה את אימתי, וכיון שפחד קיצוני לעתים קרובות מראה עצמו על ידי תעוזה קיצונית, זינקתי לעבר צווארו כמו חיית פרא. בתוך רגע הוטלתי על הקרקע כמו בידי הלם חשמלי, והתמונות המבולבלות האחרונות שצפו לפני עיני טרם שנעשיתי למחוסר הכרה לחלוטין, היו דמותו של מארחי כורע לצדי עם ידו האחת מונחת על מצחי, ופניה היפות והרגועות של בתו, עם עיניה הגדולות, העמוקות והמסתוריות, ממוקדות במכוון בעיני שלי.
[1] פרי (Peri): במיתולוגיה הפרסית- ישויות מיתיות על אנושיות, ה"גרסה" הפרסית לפיות (Fairy).
ספר החיים - הבלוג של אייזיק לובלסקי 