הגזע הבא, פרק 2

עם בוקר נרגעו עצביו של ידידי, והוא היה נרגש ומסוקרן לא פחות ממני. אולי אף יותר, כיון שהאמין בבירור בסיפור שלו, בעוד שאני הטלתי בו ספק של ממש: לא האמנתי כי הוא סיפר בכוונה דבר שקר, אך חשבתי כי נפל קרבן לאחת מאותן הזיות המתעתעות בנו במצב של בדידות, או בהיותנו במקומות לא מוכרים, כאשר אנו מעניקים צורה וצליל לדברים חסרי-גוף ואילמים.

בחרנו שישה כורים ותיקים כדי שישגיחו על ירידתנו, וכיון שהכלוב יכול היה להכיל רק אדם אחד, המהנדס ירד ראשון, וכאשר הגיע לזיז הסלע בו עצר אתמול, הכלוב הועלה עבורי. במהרה עמדתי לצדו. הכנו מראש סליל חבל חזק.

האור הכה בעיני באותו אופן בו חווה אותו ידידי יום קודם. החלל ממנו בקע האור השתפל באלכסון כלפי מטה: הוא נראה לי כאור אטמוספרי מפוזר, לא כמו זה הנובע מאש, אלא רך וכסוף, כאילו נגה מכוכב צפוני. כאשר יצאנו מהכלוב ירדנו, האחד אחר השני, בקלות יחסית, הודות לבליטות בצד הבקע, עד שהגענו למקום בו ידידי עצר קודם לכן, בליטה נרחבת דיה לאפשר לנו לעמוד זה לצד זה. מנקודה זו הבקע התרחב במהירות כמו קצהו התחתון של משפך עצום, וראיתי בבירור את העמק, הכביש והמנורות אותן תיאר ידידי. הוא לא הגזים בדבר. שמעתי את הצלילים אותם הוא שמע – נהמת קולות מעורבלת ובלתי ניתנת לתיאור וקולות עמומים, כמו של טפיפות כפות רגליים. באמצי את עיני הרחק יותר למטה, יכולתי לראות מרחוק בבירור קווי מתאר של בניין גדול כלשהו. זה לא יכול היה להיות סתם סלע טבעי, הוא היה סימטרי מדי, עם עמודים עצומים וכבדים כמו-מצריים, וכולו הואר מבפנים. נשאתי עלי טלסקופ-כיס קטן ובעזרתו יכולתי להבחין, ליד הבניין, בשתי דמויות שנראו אנושיות, למרות שלא הייתי בטוח בכך. לפחות הן היו בחיים, כיון שנעו, ושתיהן נעלמו בתוך הבניין. כעת קשרנו את קצה החבל אותו הבאנו עמנו לזיז עליו עמדנו, בעזרת ווי-אנקולים ומלחציים בהם היינו מצוידים, לצד כלים חיוניים אחרים.

היינו כמעט דוממים בזמן שעבדנו. עמלנו כמו אנשים החוששים לדבר האחד עם השני. כאשר בסופו של דבר קצה אחד של החבל חובר ביציבות לזיז הסלע, הקצה השני, אליו חיברנו חתיכה מהסלע, נח על הקרקע שלמרגלותינו, במרחק של כשבעה-עשר מטרים. הייתי צעיר וכשיר יותר מבן-לווייתי, וכיון ששירתתי על ספינה בנעורי, צורת תנועה זו הייתה מוכרת לי יותר מאשר לו. בלחישה קניתי לי את זכות הקדימה, כדי שכאשר אגיע לקרקע אוכל לייצב את החבל בזמן שהוא יגלוש למטה. הגעתי בבטחה לקרקע, כאשר המהנדס החל להוריד עצמו מטה, אבל הוא הצליח לרדת מרחק של בקושי שלושה מטר, כאשר החבלים באמצעותם הידק את עצמו נכנעו, או שכנראה היה זה הסלע הבוגדני, שהתפורר תחת המאמץ, והאיש האומלל הושלך לקרקעית, נפל ממש לרגלי, גורר בעקבותיו שבבי סלע, שאחד מהם, למרבה המזל אחד קטן בלבד, הכה בי והמם אותי לזמן מה. כאשר שבו אלי חושי, ראיתי שידידי שרוע דומם לצדי, נטול חיים לחלוטין. כאשר רכנתי מעל לגופתו באבל ובאימה, שמעתי מקרוב צליל מוזר, בין נחרה לשריקה. הסתובבתי אינסטינקטיבית לעבר הכיוון ממנו הגיע וראיתי כיצד מופיע מתוך סדק בסלע ראש עצום ומעורר בלהות, עם מלתעות פעורות ועיניים קהות, מבהילות ורעבות – ראשו של זוחל מפלצתי שנראה כראשו של תנין או של אליגטור, אך גדול לאין שיעור מהיצור הגדול ביותר מסוג זה בו חזיתי מעודי במסעותי. קפצתי על רגלי וברחתי במורד העמק מהר ככל שיכולתי. עצרתי לבסוף, נכלם בשל פחדי ומנוסתי, וחזרתי למקום בו הותרתי את גופתו של ידידי. היא נעלמה. ללא ספק המפלצת גררה אותה למאורתה וטרפה אותה. ווי האנקול והחבל עדיין נותרו היכן שנפלו, אך לא הציעו לי שום אפשרות חזרה: היה בלתי אפשרי לחברם מחדש לסלע שממעל, ודפנות הסלע היו חלקות ותלולות מדי מכדי שבן אנוש יוכל לטפס עליהן. הייתי לבדי בעולם זר זה, בינות למעיה של האדמה.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה אדוארד בולוור-ליטון, הגזע הבא. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s