"כולנו מגיעים מהמזרח": פרידריך מקס מילר והמצאת הדימוי הרוחני של הודו

אייזיק לובלסקי © כל הזכויות שמורות[1] 

(פורסם במקור בזמנים, גיליון 122: הודו: אמונות, זהויות, דימויים, עורכת: מירי אליאב-פלדון, עורך-אורח: אייזיק לובלסקי (אביב, 2013).   

"כולנו מגיעים מהמזרח":

פרידריך מקס מילר והמצאת הדימוי הרוחני של הודו

 NPG x96553,Friedrich Max-M¸ller,by Alexander Bassano

הפער בין הפרסום העולמי, שבו זכה הבלשן וחוקר הדתות פרידריך מקס מילר במהלך חייו, לבין השכחה האופפת את שמו כיום, הוא יוצא דופן. מילר היה אחד מאנשי הרוח המוכרים ביותר באנגליה הוויקטוריאנית, ובמרוצת המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה פיתח קריירה מפוארת באוניברסיטת אוקספורד. במהלך תקופה זו הוא יסד את תחום המחקר של מדע הדתות, כתב ספרים רבים על הודו, דתותיה, לשונותיה ותולדותיה, וקנה לעצמו מוניטין של בר-סמכא להודו בכלל ולבלשנות סנסקריט בפרט. אייזיק לובלסקי מתאר את דמותו הססגונית של מילר ואת תרומתו הייחודית לשיפור דימויה הרוחני של הודו בעיניים מערביות והודיות גם יחד.

פתח דבר

אחד מדימוייה המושכים של הודו כיום הוא של תרבות בעלת מעלות גבוהות של רוחניות. התרבות ההודית נתפשת בעיני רבים כמספקת חלופה ומזור רוחני לתרבות המערב החומרנית. הדימוי ההודי הזה פרנס במאה השנים האחרונות שורה של מורים-גורואים הודים, שפנו לשווק את מרכולתם הרוחנית בעיקר לקהל מערבי. הדוגמאות רבות, ואסתפק בהקשר זה באזכור אבי המדיטציה הטרנסצנדנטלית, מהרישי מאהש יוגי (Maharishi Mahesh Yogi), שהתפרסם במערב לאחר שחברי להקת "הביטלס" היו לתלמידיו,  וכן פאראמהאנסה יוגננאדה (Paramahansa Yogananda), בהגוואן שרי ראג'ניש (Bhagwan Shree Rajneesh), שנודע בשם אושו (Osho), וג'ידו קרישנהמורטי (Jiddu Krishnamurti), "מורה העולם" התאוסופי שהתכחש לייעודו והיה למורה רוחני נערץ במערב.

מיתוגה של הודו כ"יצואנית" של תורות רוחניות נראה במבט ראשון כעובדה מוגמרת המתקיימת מאז ומתמיד. מעטים מודעים לכך, שמצב דברים זה, שבמסגרתו הודו "מייצאת" תורות רוחניות למערב, נוצר רק בשלהי המאה התשע-עשרה וביתר שאת במהלך המאה העשרים. עד אז היה הדימוי המקובל של הודו בעיניים מערביות שונה בתכלית, והיא תוארה בדרך-כלל כמקום מסואב ופרימיטיבי, שוודאי לא זוהה עם רוחניות יתרה. נוסף על כך, בכל הקשור לזרימת רעיונות בין הודו למערב, עד לסוף המאה התשע-עשרה היה מדובר בעיקר בזרם חד-כיווני, דווקא מהמערב לעבר הודו.

מה גרם לשינוי בדימוי זה של הודו? מתי החלה להיתפש כרוחנית ו"רצינית"? לטענתי, אחד האישים האחראים לתהליכים הרעיוניים שהובילו לשינוי זה היה הבלשן וחוקר מדע הדתות האנגלי-הגרמני, פרידריך מקס מילר (Müller). במו ידיו, באמצעות עשרות ספרים ומאמרים שפרסם במהלך חמישים שנותיו באוניברסיטת אוקספורד, הוא שינה ללא הכר את האופן שבו הצטיירה הודו במערב והניח את המסד האינטלקטואלי שעליו נבנה הדימוי הרוחני החדש של הודו.

מילדות לבגרות

מילר נולד בעיר הגרמנית דסאו (Dessau) בשנת 1823. אביו היה המשורר וילהלם מילר, מחבר מחזורי השירים הנודעים "מסע חורף" ו"הטוחנת היפה", שהולחנו בידי פרנץ שוברט. מגיל צעיר גילה מילר עניין בהודו ובתרבותה העתיקה, נושא שמשך במאה התשע-עשרה את לבם של אינטלקטואלים גרמנים לא מעטים, והם הפכו את הזירה האקדמית הגרמנית למתקדמת ביותר בעולם באותה עת בכל הנוגע לבלשנות בכלל ולבלשנות סנסקריט בפרט. חוקרים אלה האמינו, כי  הדיסציפלינה הבלשנית תוכל לספק הסברים מדעיים מהימנים לשאלות היסטוריות כבדות משקל. אמונה זו עתידה הייתה להוביל את מילר עצמו לפיתוח תזות בלשניות-היסטוריות רומנטיות, שבאמצעותן תיאר את ההיסטוריה הקדומה של המין האנושי. כפי שנראה להלן, היסטוריה זו, אשר כללה לעתים רכיבים מיתולוגיים יותר מעובדות היסטוריות של ממש, העניקה מקום מרכזי להודו ולתרבותה.

בשנת 1899, כשנה לפני מותו, סיפר מילר כיצד התעורר עניינו בהודו, כשהיה ילד כבן 10:

אני זוכר היטב, שעל כריכת אחד מספרי הלימוד בבית-הספר הופיעה תמונה גדולה של בנארס (ורנסי [Varannasi] של ימינו). זו הייתה תמונה כללית מאוד, אך אני עדיין יכול להיזכר בגברים, בנשים ובילדים היורדים לרחוץ בגנגס. תמונה זו עוררה בי סקרנות וגרמה לי לחלום בהקיץ. מה כבר ידעתי על הודו באותו זמן? מאומה, לבד מכך שאנשיה שחורים, שהם שורפים את אלמנותיהם […] בתמונה שלי, עם זאת, הם נראו תמירים, ולדעתי יפים, ודאי לא כמו כושים; והמסגדים והמקדשים שנראו על גדות הנהר הרשימו אותי כיפים ומלכותיים יותר מהכנסיות והארמונות בדסאו. ילדים תמיד יחלמו חלומות, וכאשר ישבתי בטל בבית-הספר, חולם ורואה חזיונות של בנארס במקום לעסוק בעבודת ההעתקה, המורה לכתיבה תפס לפתע את אוזני והורה לי להעתיק עמודים אחדים ובהם שמות כמו בנארס, גנגס, הודו וכל השאר […] זה היה מפגשי הראשון והכואב במידת-מה עם הודו Auld Lang Syne, My Indian Friends), 1889, עמ' 2-3, ראו בהפניה לקריאה נוספת).

 הסיפור הקטן הזה עשוי ללמדנו משהו על אודות האופן שבו תפש מילר את הודו, והיא  נשארה בדמיונו ארץ בעלת נוף מלכותי ואווירה קסומה גם כשהיה בבגרותו למלומד ידוע. תושביה בעלי המראה האקזוטי, שאותם הגדיר בזיכרון ילדות זה בנימה גזענית (ואופיינית לתקופתו) כיפים, למרות גוון עורם השחום, הפכו בחיבוריו כחוקר בוגר, כפי שנראה בהמשך, ל"קרובי המשפחה" של בני גזעו האירופאים.

מילר סיים את הדוקטורט שלו בבלשנות סנסקריט באוניברסיטת לייפציג בשנת 1843, ובשנה שאחריה נסע לפריס, שם השתלם אצל אוז'ן בירנוף (Burnouf), בכיר חוקרי הבודהיזם באותה עת ובעל הקתדרה לסנסקריט בקולז'-דה-פרנס (Collège de France). פריס הייתה באותה עת המרכז האירופי החשוב ביותר ללימודי המזרח וספריותיה הכילו אוצרות של כתבי יד נדירים שמשכו חוקרים מרחבי היבשת. עם זאת, היא משכה לא רק חוקרים אירופאים. בשנת 1844 הופיע בפריס סוחר הודי עשיר בשם דוורקאנאת טאגור (Dvarkanath Tagore) . טאגור היה אחד ההודים הראשונים שביקרו באירופה. דמותו האקזוטית, שאותה טרח לטפח במלבושים מפוארים ובעזרת צוות משרתים שכרכרו סביבו, עוררה את סקרנותם של העיתונאים המקומיים שזיכוהו בכבוד מלכים והכתירו אותו בתואר "נסיך" – וזה דבק בו מאז ואילך.

דוורקאנאת, אביו של המנהיג הנאו-הינדואי דבנדראנאת טאגור (Debendranath Tagore) וסבו של המשורר רבינדראנאת טאגור (Rabindranath Tagore) , היה סוחר עשיר ובמשך שנים רבות פטרון כלכלי לתנועת הרפורמה הנאו-הינדואית הראשונה שקמה בהודו במאה התשע-עשרה, "ברהמו-סמאז'" (Brahmo-Samaj), וידידו הקרוב של מייסד התנועה, ראג'ה ראמוהאן רוי (Rammohun Roy). כיוון שהיה אחד האנשים המרכזיים בתנופת ההתחדשות התרבותית המקומית בהודו המכונה "הרנסנס של בנגל", מעניין לבחון את הדקויות שנשזרו בדיאלוג שהתפתח בינו לבין מילר הצעיר.

מילר הוצג בפני טאגור בידי בירנוף, בעת שזה העניק לאורחו ההודי עותק מתרגומו לצרפתית של הבהגווטה פוראנה (Bhāgavata Purāṇa): "בצד אחד של הדף הופיע הטקסט בסנסקריט, ובצד האחר התרגום לצרפתית", סיפר מילר.

היה מעניין לראות כיצד ההודי הניח את אצבעותיו החומות המעודנות על הנייר הלבן, ואמר באנחה, "הו, אילו רק יכולתי לקרוא את זה!" היה אפשר לחשוב שמשאלתו היא להבין את השפה העתיקה של ארצו שלו, אך לא, הוא השתוקק לידיעה טובה יותר בצרפתית (שם, עמ' 7).

יחסיהם של מילר וטאגור התהדקו לזמן-מה ובנוסף לעניינם המשותף בהודו, התברר כי לשניהם  חיבה עזה לאופרה. הם נהגו להיפגש בסוויטה המפוארת ששכר טאגור בפריס. מילר ניגן בפסנתר וטאגור שר אריות מתוך אופרות איטלקיות וצרפתיות. תמונה אידילית זו של מפגש בין הודי לגרמני, המוצאים שפה משותפת דרך אהדתם למוסיקה מערבית, הופרה בסופו של דבר. "בוקר אחד ביקשתי ממנו להדגים בפני מוסיקה הודית אמיתית", סיפר מילר.

הוא חייך וסירב. "אתה לא תעריך אותה", אמר. אך לאחר שהפצרתי בו שוב ושוב, הוא התיישב אל הפסנתר ולאחר שהקיש כמה צלילים, החל לנגן ולשיר. אני מודה שנרתעתי קמעה. לא יכולתי להבחין במלודיה, במקצב או בהרמוניה בשירתו. אך משאמרתי לו זאת, הוא נענע את ראשו ואמר: "אתם כולכם אותו דבר. אם משהו נראה לכם מוזר ולא מספק אתכם מיד, אתם דוחים אותו. כאשר אני שמעתי לראשונה מוסיקה איטלקית, היא לא הייתה בשבילי מוסיקה כלל וכלל. אך המשכתי שוב ושוב, עד שהתחלתי לחבב אותה, או כפי שאתם אומרים, להבין אותה. כך עם כל דבר אחר. אתם אומרים כי דתנו אינה דת, שירתנו אינה שירה, הגותנו אינה הגות. אנו מנסים להבין ולהעריך את מה שאירופה יצרה, אך אין להסיק מכך שאנו בזים למה שיצרה הודו. אילו למדת את המוסיקה שלנו כפי שאנו לומדים את שלכם, היית מוצא כי יש בה מלודיה, מקצב והרמוניה, בדיוק כמו בזו שלכם. ואילו למדת את השירה, הדת וההגות שלנו, היית מוצא שאיננו עובדי אלילים או מרושעים כדבריכם, אלא יודעים על הלא-נודע לפחות כמותכם, ואולי אף העמקנו לראות בו יותר מכם (שם, עמ' 8-9).

נדמה, כי התוכחה של טאגור כלפי מילר עשתה את שלה. תובנות אלה על אודות טיב היחסים בין הודו למערב המשיכו להעסיק את מילר בעשרות השנים הבאות, שבהן ניסה להוכיח, כי הודו ותרבותה אינן נופלות בערכן מאירופה ותרבותה. אמנם הפרשנות של מילר בנוגע למקור של התרבות ההודית שנויה במחלוקת, אך כדאי לשים לב לעצם העניין – הצורך הממשי שחש להאדיר את קרנה של הודו בעיני המערב, כניגוד לדימוי השלילי שהיה לה עד אז.

בשנת 1846 נסע מילר לאנגליה, שם קיבל על עצמו את המיזם האדיר של תרגום הריג-וודה (Rig-Veda, אחת מארבע הוודות, כתבי הקודש ההינדואים הקדומים ביותר, המתוארכים למאה החמש-עשרה לפני-הספירה), במימון "חברת הודו המזרחית". בשנת 1850 מונה למורה לשפות באוניברסיטת אוקספורד ובשנת 1868 הופקד על הקתדרה החדשה לבלשנות השוואתית, תפקיד שבו החזיק עד למותו בשנת 1900. באוקספורד פיתח מילר תחומי מחקר חדשניים ורכש תוך כדי כך מוניטין של איש רוח מבוקש ומוכר ברחבי העולם. רשימת פרסומיו ארוכה ומרשימה, ובולטת בתוכה סדרה בת 50 כרכים – ספרי הקודש של המזרח (The Sacred Books of the East), שהחלה לצאת לאור באוקספורד בשנת 1879. סדרה זו כללה תרגומים לכתבי הקודש הברהמיניים והבודהיסטיים של הודו, לכתבי דת זרתוסטרה מפרס, לקוראן ולכתבי קונפוציוס ולאו-טסה (Lao Tse) מסין. מילר תרגם בעצמו מקצת מהכתבים ופיקח כעורך על שאר התרגומים. מפעל אדירים זה התיימר להגיש בראשונה לקורא במערב תרגומים מדעיים מלאים של ספרות ענפה, שעד אז תורגמה באופן חלקי בלבד. סדרה זו נחשבה למוסמכת ומהימנה והיא הייתה ללא ספק גולת הכותרת של עבודת חייו של מילר. במפתיע, סדרה זו נחשבה פורצת דרך דווקא בהודו, כיון שהיא אפשרה בפעם הראשונה להודים רבים לקרוא באנגלית את ספרי הקודש שלהם עצמם, שכן רק מיעוט בקרב ההודים יכלו לקרוא סנסקריט, השפה שבה נכתבו הכתבים האלה.

המוניטין האקדמי של מילר סייע לו ביצירת קשרים ענפים ברבדים חברתיים שונים. הוא היה ידיד קרוב של לורד גלדסטון (Gladstone), התארח פעמים רבות בארמונה של המלכה ויקטוריה, טיפח קשרים עם מלכים אחרים באירופה ונהנה משורת כיבודים, ביניהם אות מפקד לגיון הכבוד שהעניק לו נשיא צרפת בשנת 1896, ומדוקטורטים לשם כבוד מאוניברסיטאות קיימברידג', אדינבורו, בולוניה ופרינסטון. הוא היה חבר במכון הצרפתי, באקדמיות המלכותיות של וינה, ברלין, אמסטרדם, הונגריה, בלגיה ורומניה, באקדמיה האמריקנית למדעים ואמנויות ובגופים מכובדים נוספים מרחבי העולם. קשריו המסועפים כללו אמנים ומדענים ידועים, שאותם נהג לארח במעונו באוקספורד, בהם הזמרת השבדית המהוללת ג'ני לינד (Lind), המשורר אלפרד טניסון (Tennyson), הוגה-הדעות האמריקני רלף וולדו אמרסון (Emerson), הסופר הרוסי איבן טורגנייב (Turgenev) והכנר הווירטואוז יוזף יואכים (Joachim). מילר היה מקורב להיינריך שלימן (Schliemann), הארכאולוג שגילה את שרידי טרויה, שאותו הגדיר בבדיחות הדעת כמי ש"הצליח להרוס את טרויה בפעם האחרונה"; אורח נוסף בביתו היה הממציא אלכסנדר גרהם בל (Bell), שבשנת 1878 הדגים בפניו את הטלפון, המיקרופון והפונוגרף (פטיפון). בהדגמה הציבורית הראשונה של הפונוגרף, בלונדון באותה השנה, כיבד בל את מילר בהקלטת קולו בפני קהל; הטקסט שאותו בחר מילר להקליט היה המזמור הראשון של הריג-וודה.

באותה תקופה מילר קנה לעצמו שם גם בהודו, למרות שלא ביקר בה ולו פעם אחת בימי חייו. ערך עבודת השדה וההיכרות האינטימית עם מושא המחקר, הנתפש כיום כחיוני, בייחוד כשמדובר במחקר העוסק במקום מרוחק, עוד לא היה אז מוסכמה אקדמית. למרות שאנתרופולוגים החלו לעמוד על חשיבותו של ערך זה בשלהי המאה התשע-עשרה, הרי שלמילר לא הייתה כל בעיה להיחשב למומחה בה"א הידיעה להודו, אף שהיכרותו עמה התבססה אך ורק על הכתבים ההינדואים העתיקים שתרגם. הפופולריות שלו בהודו נשענה על ספריו, שבהם לימד סנגוריה על הודו ועל ההודים, וכן על המוניטין שרכש לו כליברל אמתי וכידיד גדול של התרבות המקומית. לאחר שתרגומו לריג-וודה התפרסם גם בהודו, הדביקו לו מלומדים מקומיים, במשחק מילים על שמו, את הכינוי "מוקשה מולארה" (Moksha Mulara), כלומר "מוביל הדרך לשחרור", והכינוי דבק בו לשנים רבות. עדות נוספת להערצה שמילר זכה בה מביא איש הדת האמריקני, מונקיור דניאל קונוויי (Conway), שערך מסע נרחב להודו בשנת 1884. באוטוביוגרפיה שלו סיפר קונוויי, כי

בכל מקום שאליו הגעתי בהודו פגשתי סטודנטים, מלומדים [pundits] ואצילים, וכולם, בלי קשר לכת או לקסטה שאליה השתייכו, העריכו את מקס מילר כדגול באנשים והפצירו בו באמצעותי לבקר בהודו […] בעיני רוב הסטודנטים ההודים באנגליה ביתו של מקס מילר היה מקדש Autobiography), 1905, כרך 2, עמ' 309, ראו בהפניה לקריאה נוספת).

כשנשאל מדוע אינו טורח לנסוע להודו, נהג מילר לענות, כי ברור לו שנסיעה כזו תחייב פרק זמן ארוך מאד, זמן שאותו הוא מעדיף לנצל למחקר באוקספורד. בהודו עצמה נמצאו נימוקים שונים להימנעות של מילר מלבוא אליה. למשל, ההיסטוריון ההודי ניראד צו'דהורי (Chaudhuri, מחבר הביוגרפיה הראשונה של מילר בשנת 1974) מסביר, שמילר היה הודי באחד מגלגוליו הקודמים וידע שאם יניח את כף רגלו על אדמת הודו אחת דינו – למות מיד מרוב אושר.

 המיתוס הסולָרי ומחלת השפה

באפריל 1856 התפרסם באוקספורד מאמרו המהפכני של מילר, מיתולוגיה השוואתית (Comparative Mythology), שהופעתו  מסמלת בעיני חוקרים רבים ודגולים כיואכים ואך (Wach), מירצ'ה אליאדה (Eliade) ואריק שארפ (Sharpe), את רגע לידתו של תחום המחקר הקרוי "מדעי הדתות". המאמר הנרחב הכיל את רוב הנחות העבודה, שעליהן היה עתיד מילר להתבסס בהמשך דרכו. השילוב בין תכנים מדעיים לבין תפישה רומנטית הפך את המאמר הזה, כמו את כתביו המאוחרים יותר של מילר, לבעל מסר אידאולוגי, שהיו לו השלכות הרחק מעבר למסקנות המדעיות. במאמר זה המשיך מילר, ממרחק של שבעים שנים, את דרכו של מייסד  המחקר האוריינטלי, סר ויליאם ג'ונס (Jones),  שייסד את "האגודה האסיאתית של בנגל" (The Asiatick Society of Bengal) בעת שכיהן כשופט בכלכותה, ולאחר שלמד סנסקריט על בוריה ניסח את יסודותיה של ההיפותזה הבלשנית-ההיסטורית הידועה בשם "המיתוס הארי".

 ג'ונס עמד על הדמיון הרב בין שפת הקודש ההינדואית הקדומה, הסנסקריט, לבין השפות הקלסיות של אירופה, היוונית והלטינית. על-פי התזה של ג'ונס, בתקופה הפרה-היסטורית שכנה באזור איראן אומה עתיקה, שאותה הוא כינה "ארית" (Arya בסנסקריט פירושו "אציל"). בשלב מסוים, מקצת מבניה של תרבות עתיקה זו נדדו מערבה וכבשו את אירופה, שעה שאחרים (במאה השמונה-עשרה לפני הספירה, לפי תיארוכו של ג'ונס) נדדו מזרחה והשתלטו על הודו. בעוד שבראשית תקופת הנדודים והכיבוש השתמרה שפת-האם הקדומה, הן אצל הארים המערביים והן אצל הארים המזרחיים, הרי שעם חלוף הזמן זו נשכחה ופינתה דרכה לשפות-בת שנולדו באירופה ובהודו – היוונית והלטינית במערב והסנסקריט במזרח. אלה בתורן "ילדו" שפות-בת שעדיין משמרות את הקרבה המשפחתית המקורית ביניהן ואת הזיקה לשפת-האם הארית האבודה. רעיונותיו של ג'ונס חלחלו לאטם לאקדמיה המערבית ובמהלך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה השפיעו על שורה של בלשנים והוגים, עד שהגיעו לכדי פיתוחם המלא בידיו של מילר.

 במיתולוגיה השוואתית השווה מילר בין מיתולוגיות של עמים שונים והגדיר שני מונחים מרכזיים שהפכו לאבני דרך במחקר הדת בעשרות השנים הבאות: "המיתוס הסולרי" (Solar Myth) ו"מחלת השפה" (Disease of Language). מילר טען, בדומה לג'ונס, כי מחקר של תולדות השפה הוא הכלי האמין ביותר להכרת תולדות האדם. הוא חילק את ההיסטוריה של השפה לשלוש תקופות: בראשונה התקיימה שפת-אם ראשונית וממנה נגזרו כל השפות המוכרות; בשנייה נוצרו שתי משפחות השפה הראשיות, הארית והשמית; את התקופה השלישית הוא כינה "העידן המיתולוגי", ובו לדבריו נוצרו מיתוסים דומים אצל בני כל האומות האריות. מילר סבר, כי הדרך להוכחת ההיפותזה של ג'ונס, על אודות הגירתם של בני האומה הארית העתיקה לאירופה ולהודו, היא רק הבלשנות ההשוואתית, המאפשרת זיהוי ובידוד של רכיבים מן הלשון הארית המקורית מתוך המיתוסים שהשתמרו בשפות שנגזרו ממנה. הרעיון המרכזי של מילר היה, כי בתקופה שלפני הפיצול של האומה הארית הקדומה לאומות-בת, שיצרו בתורן שפות-בת לשפת-האם הארית, הייתה השפה הארית "טהורה" ונקייה מ"זיהומים" של השפעות לשוניות זרות. בתקופה זו לכל מילה הייתה משמעות מרכזית ברורה ומובחנת. עם זאת, משמעותן המקורית של מילים אלה נשכחה עם הזמן, אך הרעיון המקורי שאותו הן ביטאו השתמר במיתוסים.

 תפישה זו היא המסד לרעיון שיהיה לימים המזוהה ביותר עם שמו, "המיתוס הסולרי":  ההנחה הייתה, כי המקור של כל הדתות, ובעיקר הדתות האריות, נמצא בפרשנות שנתנו הקדמונים לתופעות הטבע ובייחוד לשמש ולשחר (לדוגמא, השמש סימלה במיתולוגיה הארית את האלמוות, ואילו השחר סימל את חיי האדם בן התמותה). מילר טען, כי המילים שציינו תופעות טבע בעידן הארי הקדום עברו תמורה ככל שהשפות האריות התפתחו, ונעשו למזוהות עם ישויות אלוהיות או מיתולוגיות, עד שמשמעותן המקורית נשכחה.

 כל הידע האנושי, גרס מילר, מתחיל עם תפישה של ישויות "סופיות" ו"טבעיות", הנקלטות בתודעה האנושית דרך חוויה חושית. עם זאת, כיוון שאדם המנסה להבין אובייקט מסוים יתפוש תמיד משהו נוסף מעבר לאובייקט הספציפי (שהרי אחרת אינו יכול להכיל במחשבתו את האובייקט הסופי), אפשר לראות בתפישת הסופי את תחילתה של תפישת האינסופי. בהתאם, הישויות האלוהיות המרכזיות במיתולוגיות היוונית, הרומית וההינדואית הומצאו בידי הדמיון האנושי בעת שהצורך להסביר תופעות טבע בולטות הביא לתמורה במילים, שבתחילה תיארו תופעות טבע, ולהפיכתן למושגים המתארים ישויות אלוהיות. לדוגמא, תופעה ארצית טבעית שניתנת להכלה תודעתית כמו אש, שחשיבותה בחיי האדם הקדום הייתה גדולה במיוחד, הלכה ועברה תמורה לכיוון זיהויה ככוח אלוהי, מתוך שימוש בשכל האנושי וללא שום התגלות אלוהית. כך, מתוך ניסיון להסביר את מהותה של האש ואת מקורה, זוהתה זו עם אלוהות מסוימת, כפי שאפשר לראות במיתולוגיה ההינדואית של ספרות הוודות, שבה זוהתה האש עם האל אגני (Agni). היגיון דומה עומד מאחורי המצאתם של אלים כמו זאוס, פוסידון ורבים אחרים, שלכל אחד מהם איכות מסוימת הקשורה ביסודה לתופעת טבע בולטת. כך, טען מילר, יצר האדם אלוהויות שונות, ללא התגלות על-טבעית ובתהליך הגיוני שאפשר לשחזרו באמצעות כלים בלשניים, על-ידי התחקות אחר המקור המילולי שהשתמר במיתוס. טיעון זה שימש את מילר בכל הדרך לסתירת הדוגמה התאולוגית הנוצרית, ולפיה, בדומה לניסוחו של דקארט, האדם לא היה יכול להמציא בעצמו את רעיון קיומה של ישות עליונה.

Agni- The Fire God- Free Texture -- texture textures light agni fire creativity freetexture joy love spirituality energie öffnung

 רעיון מרכזי נוסף בתפישתו של מילר היה "מחלת השפה". לפי רעיון זה, ששורשיו בהגותו הבלשנית של פרנץ בופ (Bopp), ככל ששפה מתבגרת ומשתכללת, כך מתמעטת מידת "בריאותה" ו"טהרתה". במילים אחרות, אם אנו מבקשים להכיר שפה מסוימת באופן הטהור ביותר, עלינו להתחקות אחר הגנאולוגיה שלה עד לרובד המקורי והקדום ביותר. לטענתו של מילר, השפה הארית הקדומה הייתה מורכבת בעיקר משמות-עצם, שמידת הקרבה בינם לבין הרעיון שאותו הם נועדו לבטא הייתה רבה מאוד (לאמתו של דבר, אפשר להשליך רעיון זה גם על שפות שמיות, אולי בניגוד לדעתו של מילר: למשל, לבנה=ירח, או חמה=שמש). לדבריו, הארים הקדומים השתמשו במילים שמשמעותן הייתה ברורה וייחודית. ככל שהשפות האריות השתכללו, כך גדל אוצר המילים שלהן, שכלל עוד ועוד מילים נרדפות, מילות חיבור וכדומה. תוצאתו של תהליך זה הייתה דווקא השחתה של השפה, שאיבדה תוך כדי התפתחותה את ה"טוהר" המזוקק שהתקיים ביחס בין המילה לבין הדבר שאותו היא באה לתאר.

 רעיון "מחלת השפה" הוביל למסקנות מרחיקות לכת, מעבר לעניין הבלשני גרידא. אם נשליך תפישה זו על האופן שבו אנו בוחנים את ההיסטוריה, הרי היא מצטיירת כחתרנית למדי, דווקא בתקופתו של מילר, שבה רעיון הקדמה הלינארי היה לדומיננטי בעולם המדע. בתקופה הוויקטוריאנית היה מקובל לתפוש את ההתקדמות של התרבויות האנושיות כחד-כיוונית, מהפרימיטיבי לעבר המתקדם. רעיון "מחלת השפה" קרא תיגר על תפישה זו ואפשר מבט אחר על האופן שבו אמורה התרבות האנושית להתפתח, בזהותו דווקא את התרבות הקדומה כטהורה ומזוקקת. להשלכת תפישה זו על מחקר המזרח בכלל ועל מחקר הודו הייתה משמעות ניכרת, כיוון שהיא אפשרה התבוננות בתרבויות העתיקות של המזרח בדרך שונה מהמקובלת עד אז. בראייה זו התרבות העתיקה של הודו לא הייתה רק תרבות נכחדת ומנוונת, כפי שהיא נתפשה בדרך-כלל על-ידי בני אירופה, אלא גם תרבות שבשיאה ייצגה זיקוק רעיוני – זיקוק שיש לשאוף להכירו, לשחזרו וללמוד ממנו. המסר של מילר היה ברור: דווקא התקופה המאוחרת בהתפתחות השפה מאופיינת במבוכה ובבלבול, בניגוד לבהירות שאפיינה את העת העתיקה. מאוחר יותר, בשנת 1863, בסדרה הרצאות על מדע השפה (Lectures on the Science of Language), שאותן הרצה מילר בלונדון, הוא הוסיף נדבך לקו מחשבה זה וטען, כי על האירופאים ללמוד שפות עתיקות מתוך פתיחות וסובלנות, ולא לשפוט שפות שנוצרו בידי פגאנים כמייצגות ערכים פסולים של עובדי אלילים.

 ככל שחלפו השנים, כך הלך מילר וחידד את המסר המרכזי שבו החל את דרכו במיתולוגיה השוואתית. מבחינתו היעד היה איחוד מחדש של שני הזרמים התרבותיים העיקריים של הגזע הארי, ההודי-המזרחי והטבטוני-המערבי. איתור מקורותיהם הרוחניים של הארים המזרחיים ואימוצם בידי הארים המערביים יובילו לעתיד טוב יותר לגזע הארי כולו. כדי לממש את החזון הוא קרא למערב ללמוד מהודו, "מולדת הסנסקריט, ביתם של הארים המזרחיים והארץ המכילה בקרבה עושר רוחני יותר מכל מקום אחר". עושר רוחני זה, על-פי השקפתו, נוצר הודות לכך שהארים המזרחיים פיתחו תפישת עולם שונה בתכלית מזו של אחיהם במערב. בעוד שהארים המערביים הציבו במרכז עולמם הישגיות, חומרנות ורצון להצלחה ארצית, ההודים התרכזו בחיפוש אחר "האני העצמי", ייחסו להתבוננות פנימית ערך עליון ומיקדו את מאמציהם בשאיפה להתעלות לעבר הרוחני והנשגב. כך הלכה ותפסה הודו מקום של כבוד בהגותו של מילר, עד שהוצגה בידיו כקרובת המשפחה המובהקת של האירופאים הארים, כמקור נוסף לתרבותם וכמקום שעשוי להעשיר גם את עתידם. רעיונות דומים הופיעו גם בספרים מאוחרים יותר של מילר. לדוגמא, בתאוסופיה או דת פסיכולוגית (Theosophy Or Psychological Religion, קובץ הרצאות שנשא בגלזגו בשנת 1892), טען מילר, כי בניגוד למקרים השכיחים בהיסטוריה, שבהם ניכרים יחסי גומלין בין תרבויות ובין דתות, המשפיעות זו על זו, המקרה ההודי הוא שונה. לדבריו, הפילוסופיה ההודית צמחה באופן ספונטני ומעולם לא הושפעה, או "זוהמה", בידי גורמים חיצוניים, בשונה מתרבויות אריות אחרות, שסבלו מהשפעות זרות לאחר פיצול אומת-האם המקורית. המסקנה בנוגע לאירופאים המודרנים הייתה ברורה: "גם אם בגופנו זורם דם סקסוני או נורמני, הרי שהמקור המשותף לאינטלקט שלנו קיים בהודו. שם העדות המוקדמת לתרבותנו העתיקה, במצבה הטהור ביותר" Theosophy or Psychological Religion), 1893, עמ' 71-72, ראו בהפניה לקריאה נוספת).

 קריאה במחקריו של מילר על הודו עשויה לעורר אי-נחת משני היבטים: האחד, ההשלכות האפשריות של דעותיו על תורות גזע בנות זמנו. האחר, השקפותיו על אודות ההודים והיחס שהם ראויים לו מצד מהמערב. בגלל אחריותו של מילר להפצת "המיתוס הארי" הוא נחשב בעיני רבים כתורם מרכזי לפריחת הגזענות האירופית המודרנית ואף הואשם באחריות להחדרת המוטיבים האריים לתורה הנאצית – אף כי מקריאה ביקורתית ומקיפה בכתביו עולה, שתפישתו את העניין הארי הייתה מושתתת יותר על מוטיבים רומנטיים מאשר על רעיונות גזעניים. אולם להלן אדון דווקא בהיבט האחר – הנוגע לענייננו כאן – והוא האופן שבו חזונו הארי של מילר העניק לגיטימציה לאימפריאליזם הבריטי בהודו.

  הודו: מה היא יכולה ללמדנו?

 בחודש מאי 1882 הוזמן מילר לתת סדרת הרצאות באוניברסיטת קיימברידג' בפני קהל שהורכב בעיקר מצוערים בשירות המדינה (Civil Service), שעמדו לצאת לשירות בהודו. ההרצאות אוגדו בספר בדצמבר של אותה שנה, וכותרתו הייתה: הודו: מה היא יכולה ללמדנו? (India: What Can It Teach Us?). הרצאות אלה מעניינות במיוחד לא רק בשל תוכנן, אלא בעיקר מפני שניתנו בפני קהל שהתעתד לצאת להודו זמן קצר לאחר מכן כדי למלא שם תפקידים שלטוניים מעשיים. מילר חתר בהן לתקן שגיאות ודעות קדומות שרווחו בקרב האנגלים: הוא ביקש להעלות את קרנה הירודה של הודו, לבחון מחדש את ההנחה בדבר היושרה המפוקפקת של ההודים, להדגיש את הצורך בלימוד סנסקריט, ולעמוד על הייחודיות של התרבות ההודית, עתיקותה ובכורתה, על פני התרבות האירופית, ועל השורשים האריים המשותפים להודו ולאירופה. סדרת ההרצאות התקיימה בזמן שמעמדו של מילר כחוקר בר-סמכא היה איתן מתמיד. הוא פרש זה לא כבר מהוראה סדירה והיה בעיצומה של הפקת סדרת ספרי הקודש של המזרח, שכרכיה הופיעו באותם הימים בזה אחר זה. לפיכך, השפעתו על הצוערים שנועדו לשרת בהודו ובאמצעותם על אופיו של השלטון הבריטי בהודו הייתה רבה והיו לה השלכות גם במישור הפוליטי הפרקטי.

מילר טען, שיחסם של פקידי השלטון הבריטי כלפי ההודים לוקה בהתנשאות, שראשיתה כבר בלימוד יוונית ולטינית במערכת החינוך הפרטית הבריטית, שממנו משתמע כי רק יוון ורומא היו תרבויות חשובות בעת העתיקה. כתוצאה מהכשרה זו, המפגש עם התרבות ההודית מעמת אותם עם נושאים זרים להם לחלוטין. בעוד שלימודי יוון העתיקה או תקופת הרנסנס מעוררים בהם עניין והתלהבות, הרי שלימוד סנסקריט והיכרות עם חוקיה של הודו העתיקה נראים להם במקרה הטוב כמוזרים ובדרך-כלל כאבסורדיים. מילר ניסה להסביר לקהלו, שהודו מכילה עושר רוחני רב יותר מכל מקום אחר בעולם. חזונו הארי, ולפיו הודו מגלמת את בשורת העתיד של אירופה בשל היותה "קרובת המשפחה" המובהקת שלה, נוסח כאן בבהירות: תפקידה ההיסטורי של הודו אינו מתמצה בהיותה ערש הדתות האריות; החיבור בין המסורת הארית המזרחית למסורת הארית המערבית עתיד בבוא היום להביא ליצירת דת חדשה, שתישען על גרעיני האמת הקיימים בשתי המסורות.

 הבריטים, הסביר מילר, בזים להודו כיוון שהיא בעיניהם מקום זר ומוזר, המאוכלס בעובדי אלילים ובתרבות מפלצתית. הכרה בקרבה של התרבות ההודית העתיקה לתרבות האנגלית המודרנית היא שתחולל את השינוי ההכרחי בתפישה. על האדם "לדעת היכן הנמל שממנו יצא  למסעו, מהו המסלול שבו נסע, והיכן הנמל שלקראתו עליו לחתור". כמו סר ויליאם ג'ונס בזמנו, כך גם מילר ראה בהודו את המקור לתרבות אירופה:

כולנו מגיעים מהמזרח; כל דבר שאנו מכבדים הגיע אלינו מהמזרח; וכאשר אנו שמים פעמינו לעבר המזרח – לא רק מי שקיבל חינוך אוריינטלי מיוחד, אלא כל מי שנהנה מיתרונותיו של חינוך ליברלי והיסטורי אמתי, חייב לחוש כי הוא חוזר אל "ביתו הישן", המלא בזיכרונות, אם רק יידע לקרוא אותם. India: What Can It Teach Us?), 1882, עמ' 49, ראו בהפניה לקריאה נוספת)

 הדימוי הזה מתמצת היטב את חזונו של מילר. המסקנה המתבקשת מבחינת הקהל שנכח בהרצאותיו הייתה חד-משמעית: הודו אינה ארץ זרה; כיבושה אינו שלטון על תרבות נוכרית; האנגלים, שליטיה של הודו בהווה, שבים למעשה אל מולדתם העתיקה! מסקנה זו מעניינת במיוחד בשל ההשלכות המעשיות שנבעו ממנה: לא זו בלבד שאפשר לזהות את שורשיו של האדם האירופאי בהודו, אלא עצם כיבושה יש בו מן הצדק ההיסטורי, המתבטא בחזרתם של בני הגזע הארי למולדתם העתיקה. בדברים אלה נוכחת תפישה אימפריאליסטית ברורה. גם אם לא במכוון, הדברים מצביעים על זהות אינטרסים בין מילר, איש האקדמיה, לממסד האימפריאלי הבריטי. מי שהיה אז חוקר הודו הנחשב ביותר בעולם, פסק חד וחלק, כי השליטה הבריטית בתת-היבשת מוצדקת ורצויה והיא בגדר השלמת מעגל היסטורי.

 בהרצאות אחרות שנכללו בקובץ זה סקר מילר מבחר נושאים, ובהם שזר אותם יסודות שנוסחו כבר במאמר מיתולוגיה השוואתית. על סמך הטענה, ולפיה התרבות ההודית נוצרה בתנאי בידוד וללא השפעה זרה או מגע עם תרבות אחרת, קבע מילר, כי היא התקיימה במצבה הטהור ביותר דווקא בתקופה הבראשיתית שלה, שבה התחברה ספרות הוודה. ספרות זו, טען מילר, היא המקור לשורשיו האריים של האירופאי המודרני. לדבריו, הוודות מכילות עדויות היסטוריות על אודות האופן שבו השתלטו הארים הקדומים על הודו. הן מתארות כיצד הגנו הכובשים על ביתם החדש וכיצד המציאו את שיטת הקסטות, שנועדה לקבע את השקט והשלום לאורך זמן ביצירת שכבת אריסטוקרטיה צרה ששלטה על ההמונים. לדבריו, האידאל הארי של שליטים אלה מתבטא בוודה באורח שונה בתכלית מהאידאל הארי האירופי. מדובר באידאל פסיבי ומדיטטיבי, המנוגד לאידאל האקטיבי והחומרני האירופי, ומכאן שהאירופאים יכולים ללמוד ממנו משהו שאין אפשרות ללמוד אותו משום מקור אחר:

במקום לבוז לתפישת החיים ההודית, אולי נעצור לרגע ונשאל את עצמנו האם פילוסופיית החיים שלהם שגויה לגמרי ושלנו נכונה לחלוטין; האם חיינו נועדו רק לעבודה, מהומה ומהירות, או שאולי אנו, ארים צפוניים וחסונים, היינו חשים סיפוק גם עם קצת פחות עבודה וקצת פחות ממה שאנו מכנים "הנאה", אך עם מעט יותר מחשבה ומנוחה […] יש לנו עבר ללמוד ממנו ועתיד לצפות לו, וייתכן כי חלק מחידות העתיד ימצאו את פתרונן בחוכמת העבר (שם, עמ' 121).

 חוכמה זו היא בעיקרה פנייתו של הארי ההודי לחקר האני הפנימי, הלב של פילוסופיית הוודה העתיקה. לדבריו של מילר, הכרה בכך מחייבת את האירופאים להערכה מחודשת של דמותו של ההודי הפראי-לכאורה, אשר בתרבותו נוצרו כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה רעיונות כה מתקדמים.

 השקפתו של מילר הייתה דו-משמעית. מצד אחד, הוא חזר והתבטא בסובלנות כלפי תרבויות זרות בכלל וכלפי התרבות ההודית בפרט, באופן שהצטייר כהומניסט וכליברל: "אם כמה מהקוראים של תרגומים אלה יגלו גרעיני חוכמה בכתבי הקודש של אומות אחרות […] עבודתנו לא הייתה לשווא, כיוון שבזמנים אלה אין לקח חשוב יותר מההבנה, שבכל דת נמצאים גרעיני חוכמה כאלה"The Sacred Books of the East) , 1879, עמ' xxxviii, ראו בהפניה לקריאה נוספת). רעיון זה, שבו פתח מילר בשנת 1879 את הכרך הראשון בסדרת ספרי הקודש של המזרח, לא היה מובן מאליו בתקופתו, שנתיים בלבד אחרי הכתרתה של המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו, בטקס שהפך את אנגליה מממלכה לאימפריה, לפחות בשמה. מהצד האחר, האופן שבו ניסה מילר לשנות את הדימוי השלילי של הודו בעיני הקהל עשוי להתפרש כתרומה להנצחת התפישה האדנותית האנגלית כלפי ההודים. בעייתיות זו טמונה בעיקר בהגדרה של מילר את קבוצת היחס ההודית כ"קרובת משפחה" של האירופאים. אילו כלל בקבוצה זו את כל אוכלוסיית הודו, או למצער את כל האוכלוסייה ההינדואית, הרי שאפשר היה לראות בקריאתו גישה ליברלית והומניסטית בתקופתה. אולם הקבוצה שמילר ראה בה יורשת של הארים המזרחיים, ולפיכך כשווה לאנגלים, הייתה קבוצת עלית מצומצמת שלא ייצגה את כלל אוכלוסיית הודו. במובן זה, למרות גישתו האוהדת כלפי הודו, השפעתו של מילר על שינוי הדימוי ההודי התבטאה בעיקר בהקשר לתפישת תרבותה העתיקה, ולאו דווקא בשיפור היחס כלפי תושביה בהווה. קריאתו לאנגלים, כובשיה של הודו, להתייחס אליה כאל מולדתם הרוחנית, לא סתרה בסופו של דבר את היחס המקובל כלפי הודו בשיח הציבורי והתקשורתי באנגליה. אמנם, הודו הייתה "היהלום שבכתר", אך תושביה נותרו בעיקרם ילידים (natives), או במקרה הטוב נתינים (subjects).

בריבוד החברתי בהודו העתיקה מצא מילר דוגמא אידאלית למבנה חברתי המושתת על שלווה, שקט ושלום, שעשוי לשמש מופת גם להודו המודרנית. הוא תיאר בפני קוראיו תמונה אידילית של החברה ההודית הקדומה, שבה התקיימו שני מעמדות עיקריים – המוני העם מצד אחד ואליטה אריסטוקרטית, מובדלת מעם, מהצד האחר. אותה אליטה הייתה מורכבת מהכובשים הארים שהשתלטו על תושביה המקוריים של הודו בעת העתיקה. האופן שבו תפש מקס מילר את תפקידם של שני המעמדות העיקריים בחברה ההודית העתיקה מזכיר במידה רבה את המבנה החברתי של הודו בימיו הוא. חלוקת התפקידים בין המעמד הבריטי השליט מצד אחד לשכבה הרחבה של כל הנתינים ההודים מהצד האחר, תאמה לתמונה החברתית ה"היסטורית" של הודו הקדומה, כפי שהוא תיאר אותה. הכובשים הארים החדשים – הבריטים – שהיו אמורים אף הם למצוא דרך לדו-קיום מתמשך ושלֵו עם נתיניהם, הומשלו כך בידיו לכובשים הארים הקדומים של הודו, ששלטו על המוני העם במשך תקופה ארוכה של שלום ובטחון.

 

מילר תפס את הארי ההודי, הכובש האריסטוקרטי, כאדם שהיה עסוק כל חייו בחיפוש פנימי אחר אמיתות החיים הנצחיות, בניגוד לאחיו המערבי האחוז ברדיפת התהילה והעושר החיצוניים. לדבריו, שכבת השליטים בהודו העתיקה אופיינה לאו דווקא במרוץ אחר כבוד ותוארי אצולה, אלא בחיפוש אחר הארה. זו הייתה מטרת חייהם של השליטים, לרבות נשים, כוהנים ואצילים, שכולם גם יחד תפשו את הקיום הארצי כלא-מציאותי. בעיניהם מי שנחשב "מואר" היה נעלה בהרבה על מלכים ונסיכים – דימוי שוודאי הקסים את מקס מילר, שחש (כמו אנשי אקדמיה רבים) מנותק מהחיים ה"אמתיים" וראה את מטרת החיים בלימוד ובחיפוש האמת. החיפוש אחר העצמי, שאפיין את האליטה הארית של הודו העתיקה, היה האידאל שאליו נשא מילר את עיניו. לדבריו, אידאל זה נשמר בידי קסטת הברהמינים, שהיו האחראים על שמירת הידע העתיק ועל הנחלתו מדור לדור. קסטת הברהמינים הייתה האליטה המקומית של הודו גם במאה התשע-עשרה, ואליה התייחס מילר בכתביו, כאשר תיאר רכיבים אריים שהיו קיימים בהודו גם בימיו. ראייה זו שוללת את היותו ליברל שדאג לרווחת הנתינים ההודים באשר הם. האופן הנלהב שבו תיאר את האריסטוקרטיה הארית הצרה, ששלטה על המוני העם בהודו הקדומה, מסייע לחיזוק קביעה זו. עניין זה מיישב את הסתירה לכאורה, בין האופן שבו עודד את השליטים האנגלים לחזור למולדתם העתיקה, לעיקרון ההומניסטי שבו דגל בנוגע ליחס הנאות כלפי התרבות ההודית. סובלנותו נועדה בראש ובראשונה כלפי האליטות, האנגלית והברהמינית. יתרה מזאת, הסינתזה בין מזרח למערב שהציע הייתה בפועל סינתזה בין אליטות, ולא בין כל בני העם ההודי לבין כל האנגלים. גישתו הרומנטית הייתה אפוא אליטיסטית במובהק וחזונו על עתידם של הארים חייב הנהגה אריסטוקרטית-רוחנית, בדומה אולי לאידאה האפלטונית – אך אלה ודאי שלא היו אידאלים של תנועות שחרור לאומיות.

 תובנות אלה מקבלות חיזוק מקריאת דבריו של מילר באחד מספריו האחרונים, היֹה היה פעם (Auld Lang Syne, 1899), שבו תיאר כמה ממכריו ההודים, ברהמינים כולם, מנה את תכונותיהם האציליות וטען נגד הדעות הקדומות הרווחות באנגליה כלפי עמם. לדבריו של מילר, הסיבה לכך שהאנגלים נוקטים יחס מתנשא כלפי ההודים קשורה גם לתחושת הזרות שמעורר צבע עורם הכהה. אמירה זו עשויה ליצור את הרושם, שמילר מחה נגד הגזענות כלפי לא-לבנים באותה עת; אולם מ"תרופת-הפלא" שהציע נדף ניחוח גזעני לא-פחות: "מניסיוני המוגבל אני יכול לומר בוודאות כי מאחורי הגוון החם והכמעט איטלקי של הארים ההודים, קיימים אותו לב חם, אותו אמון ואותה האהבה הקיימים מתחת לעורם הלבן של האירופאים"Auld Land Syne)  , 1899, עמ' viii).   

מסקנות

 הרעיונות שמילר החל לטוות במיתולוגיה השוואתית בשנת 1856, ושהמשיכו להעסיקו עד יומו האחרון, הגדירו את הסנסקריט כאחות הבכירה במשפחת השפות האריות ואת ספרות הוודה כביטוי ההיסטורי הקדום והטהור ביותר של המחשבה הארית. אמונתו באופן הייחודי שבו התפתחה התרבות ההודית, ללא זיהום חיצוני, מהווה נדבך נוסף בחזון זה. שילוב שני הרעיונות האלה – תפישת ספרות הקודש ההינדואית כספרות הארית הקדומה ביותר, בצד האמונה בהתפתחותה העצמאית – הוביל למסקנה, כי הידע השמור בהודו הוא לא רק העתיק ביותר, אלא גם הטהור ביותר שבנמצא. אדם המאמין, בדומה למילר, כי בעידנים העתיקים התקיימו מערכות תרבות שלא נפלו ברמתן מתרבות העידן המודרני, אינו יכול אפוא שלא לראות בהודו את המקום האידאלי לחיפוש אחר רוחניות שורשית וטהורה, רוחניות שעשויה לסייע בפתרון חוליי התרבות המערבית החומרנית. על-פי השקפה זו, הסינתזה בין פעלתנות מערבית לרוחניות ההודית העתיקה עשויה למצות את הטוב שבשני העולמות האריים ולאפשר בהווה את צמיחת הגזע הארי לעבר עתיד טוב יותר.

 רעיונות אלה סייעו ללא ספק לשיפור הדימוי של הודו בעיני המערב בכלל ובאנגליה בפרט. ספריו ומאמריו הרבים של מילר נקראו על-ידי רבים ומסריו חלחלו אל ציבור רחב במשך עשרות השנים שהוא טיפח אותם ממקום מושבו באוקספורד. מסרים אלה היו ליברליים ביחס לתקופתו, אך כאמור, הטיפו בסופו של דבר לאימוץ הודו כמולדת הקדומה של כובשיה האנגלים – וכך נתנו הכשר לכיבוש האימפריאליסטי.

 מעבר לכך, יש לזכור כי מילר תיאר בחזונו הודו דמיונית, אשר התקיימה בדעתו בעיקר על סמך  הדים "היסטוריים" שעלו מספרותה העתיקה. לא היה קשר של ממש בין הודו זאת, פרי דמיונו, להודו האמתית. על בסיס דמיוני זה קרא מילר לאירופאים בני זמנו לשנות את יחסם כלפי הודו,  שלבשה לפתע מחלצות פאר בזכות ייחוסה כמולדת הגזע הארי. באותו אופן, העתיד הרצוי, שיהיה סינתזה בין מזרח למערב, ובו הודו היא פלא טהור של ידע אמתי, נרקח במוחו באורח מופשט, בלי שום קשר כמעט למציאות ההודית הממשית, שאותה הכיר כאמור רק ממקורות משניים ולא מהתנסות אישית.

 בהתחשב במעמדו הנכבד, באנגליה ובהודו, אפשר לקבוע, כי לרעיונותיו של מילר הייתה תהודה משמעותית, הן בקרב הצוערים הצעירים שיצאו למזרח אחרי ששמעו את הרצאותיו בקיימברידג', והן בדעת הקהל הבריטית, ששינתה מעט את טעמה בעקבות פעילותו של מילר והחלה לראות ב"יהלום שבכתר" משהו נוצץ יותר. דימויה של הודו כמקור של התרבות הארית החל לקנות אחיזה בתודעה הקולקטיבית של ההודים, האנגלים והאירופאים גם יחד, וכך הלכה והתגבשה התפישה של הודו כמקור תרבותי שאין שני לו, כארץ פלאית האוצרת בקרבה סודות המחכים להיחשף, כמקום שבו עשוי להתחולל רנסנס רוחני של ממש גם בעידן המודרני. תהליך זה בא יפה לידי ביטוי בדבריו של ראש הממשלה הראשון של הודו, ג'וואהרלאל נהרו, אשר בשנת 1946, שנה לפני שהודו זכתה בעצמאות, ציטט את מילר בספרו גילויה של הודו (The Discovery of India): "אם היה עלי לחפש בכל העולם את הארץ העתירה ביותר בכל העושר, העוצמה והיופי שיכול הטבע להעניק – ובחלקים מסוימים שלה גן עדן ממשי עלי אדמות – יהיה עלי להצביע על הודו".

לקריאה נוספת:

יצחק לובלסקי, "אדונים ונתינים בהודו הבריטית", בתוך: יאיר אורון ויצחק לובלסקי (עורכים), בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית, רעננה: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 145-122.

יצחק לובלסקי, "אדנות קולוניאליסטית: המזכר של מקולי על החינוך ההודי", זמנים 100, סתיו 2007, עמ' 99-84.

 Lourens P. van den Bosch, Friedrich Max Müller, a Life Devoted to the Humanities, Leiden: Brill, 2002.

Nirad Chaudhuri, Scholar Extraordinary: The Life of Professor the Rt. Hon. Friedrich .Max Müller, London: Chatto & Windus, 1974.

Moncure Daniel Conway, Autobiography, Memories and Experiences of Moncure Daniel Conway, 2 vols., Boston: Houghton, Mifflin, and Co., 1905.

Isaac Lubelsky, Celestial India, Sheffield and Oakville: Equinox, 2012.

Friedrich Max Müller, Auld Lang Syne, 2nd Series, My Indian Friends, New York:  Charles Scribner's Sons, 1899.

F. Max Müller, Lectures on the Science of Language, 2 vols, London: Routledge, 1994, first published 1861, 1864.

F. Max Müller, The Sacred Books of the East, Vol. 1: the Upanishads, Oxford: Oxford University Press, 1879.

F. Max Müller, Theosophy or Psychological Religion, London: Longmans, Green, and Co., 1893.

Georgina Max Müller  (ed.),The Life and Letters of the Right Honourable Friedrich Max Müller, 2 vols., New York: Longman, Green, and Co., 1902.

Jawaharlal Nehru, The Discovery of India, New York: J. Day Co., 1946.

 

ד"ר אייזיק לובלסקי חוקר ומלמד בתכנית הלימודים במדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב ומרכז את הקורס "ג'נוסייד" באוניברסיטה הפתוחה.

דוא"ל:

Isaaclubelsky@bezeqint.net

 Isaac Lubelsky/ We All Come From the East: Friedrich Max Müller and the Invention of the Spiritual Image of India


[1] פורסם במקור בזמנים, גיליון 122: הודו: אמונות, זהויות, דימויים, עורכת: מירי אליאב-פלדון, עורך-אורח: אייזיק לובלסקי (אביב, 2013).   

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקדמיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "כולנו מגיעים מהמזרח": פרידריך מקס מילר והמצאת הדימוי הרוחני של הודו

  1. דרור הגיב:

    וואו,איזה מאמר מרתק.

    תודה רבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s