גור אריה יהודה

הדירה הראשונה שהייתה באמת שלי ורק שלי שכנה בעורף הקומה הרביעית והאחרונה בבניין עלוב ברחוב בן יהודה פינת מאפ"ו. ללא מעלית כמובן. שכרתי אותה בעבור חופן דולרים, פשוטו כמשמעו. 180 דולר לחודש במשך 3 שנים. כבר אז היה המחיר מאד זול עבור דירה תל אביבית, רקובה ככל שתהיה. האמבטיה והשירותים נראו כאילו נלקחו מבית כלא נידח במיוחד. המטבח היה במצב רימתי מתקדם. קירות שני החדרים דלפו טיח ולחות מגג שלא זופת מזה עידנים. המרפסת חישבה להתמוטט היישר לתוך חצר אחורית גדושה בפעילות של חתולי רחוב מיוחמים שזעקו את נשמתם לדעת גם בחודשים בהם אמורים היו לחדול ממצוות פרו ורבו. בקומת הקרקע עבד נון-סטופ מכון ליווי. כך קראו אז לבורדלים המקומיים. ריח הקרם הזול בו השתמשו המעסות השמנמנות, נעולות כפכפי העקבים ולועסות המסטיק, נישא בחלל המדרגות ובכל פעם בה חזרתי הביתה, חומק במהירות לכיוון המדרגות, היה שומר הסף נועץ בי מבט קשה ואפל מעל העיתון אותו החזיק.

אבל כל זה לא הפריע לי. האמת היא שמאד אהבתי את הדירה הזו, ששימשה מקום מפלט נהדר ואכלסה אותי בסובלנות.

בקומה מתחתי גרו קלוד והחברה שלו. אמריקאית, נדמה לי. הוא היה עולה חדש מצרפת, דוגמה קלאסית לאותה תופעה מוזרה, במסגרתה אותו המבטא שהופך נשים לסקסיות ונחשקות נעשה בפי גברים למעצבן להפליא. שניהם היו מראשוני משוגעי הבריאות בארץ. בכל יום הם היו מדוושים באופניים ברחבי תל אביב, רצים על חוף הים ומאד מתאמצים להיות בריאים. מעניין אם הם בחיים. פעם אחת פתחתי את דלת המקרר שלהם והוכיתי תדהמה כשנוכחתי שכל החלל אוכלס רק בירקות ופירות. לא חלב, לא חמאה, שלא לדבר על פיסת גבינה מזדמנת. הם נהגו להתלונן בבדיחות הדעת על הרעש שהיה עולה מהדירה של השכן מלמעלה, הפסנתר וכל השאר, אז פרגנתי להם בחזרה.

ממול, לחצות את הרחוב וכמה צעדים ימינה, שכן (ושוכן עד היום) הסופרמרקט המיתולוגי של בן יהודה. הסופרמרקט הראשון בישראל. אהבתי אותו מאד. מסע הקניות הקבוע שלי היה מדוד וכלל כמה תחנות קבועות, כשבשיאן הייתי נעצר מול דוכן הנקניקים ומחכה בסבלנות למוכר ההונגרי המבוגר והחביב שיתפנה מלקוחות קודמים, בדרך כלל נשים זקנות, איתן היה מתנה סיפורים בשפות זרות שלא הבנתי. הוא לימד אותי הרבה על נקניקים, הסביר כיצד מכינים אותם ואיך צריך לאכול אותם. עד היום הנקניק האהוב עלי הוא סלאמי סרוולט, חתוך דק-דק, כמעט בעובי של דף נייר, בדיוק כפי שמוכר הנקניקים המליץ וביצע. אני מעריך שהוא כבר לא כאן.

וזהו, הגעתי למקום עליו רציתי לספר.      

יום אחד, בעודי עומד בתור לדוכן הנקניקים, התחיל לדבר אתי איש מאד מבוגר. אני כבר לא זוכר מה אמר לי בדיוק בפעם הראשונה בה שוחחנו. הוא היה איש קטן, הייתה לו רעמת שיער לבנה וארוכה יחסית, באופן שממש לא היה מקובל אצל בני דורו, פניו היו חלקות מקמטים והוא שידר חיוניות מעניינת. מוכר הנקניקים הכיר אותו, הגיב אליו בחיוך, וכך התרשמתי שאין לי דבר לחשוש ממנו. גם כך הזקן נראה חלש למדי, עם סל הקניות מפלסטיק בידו, אבל לא כל זקן מתחיל לנהל שיחות עם בחור בן 22 בסופר, תודו.

אמרתי לו "שלום" וראיתי אותו שוב לאחר מספר ימים. גור אריה יהודה. כך קרא לעצמו. הוא היה צייר פעם, מסתבר, חשוך ילדים, ערירי ובודד. בדרך כלל חיישני הטירוף שלי מזדעקים היכן שצריך, אך הפעם משום מה שום פעמון לא דנדן.

התיידדנו. עזרתי לו כמה פעמים להביא את הקניות לדירתו, ששכנה קרוב לשם, ברחוב גורדון, בואכה חוף הים. כשנכנסתי לראשונה אליו הביתה, הכתה באפי צחנה. הדירה הייתה חשוכה. על הקירות ציורים רבים. ככה זה כשזקנים ולבד, אמרתי לעצמי. לא נורא. הוא הציע לי בכל פעם להישאר קצת, לשתות ולנגוס בביסקוויטים עתיקים. אמרתי "לא, תודה" לאוכל ולשתייה, אך נשארתי במטבח הקטן שלו והקשבתי לסיפורים אותם סיפר, כאשר דעתו נדדה ימינה ושמאלה. בתחילה היה זה העניין הרגיל, על הא ועל דא, פוליטיקה ושאר ירקות. בהמשך נטו הדברים למקום אחר.

מזה שנים רבות, אמר לבסוף, אולי בפעם החמישית בה עזרתי לו עם הקניות, הוא מנסה להקים קבוצת עלית של לוחמים צעירים, "אריות יהודה", הוא קרא להם, שישמשו כחיל מלכותי לקראת הגעת המלך המשיח, בן דויד. הקבוצה תחיה במדבר, תתחשל ותושיע את העם כשתיקרא אל הדגל, ממש עוד מעט קט. אולי אני מעוניין להצטרף? "ברגע בו ראיתי אותך לראשונה", אמר, "ידעתי כי פגשתי את מי שיעזור לי לממש את החזון".

הרחמים והחרדה מפני הטירוף היו יותר מדי בשבילי, בוודאי שבגילי הצעיר אז. אמרתי "שלום" ולא דיברתי אתו יותר, גם כאשר פגשתי אותו שוב בדוכן הנקניקים. גם הוא לא פנה אלי יותר בדברים. כנראה לא עברתי את המבחן אותו ייעד עבורי.  כעבור זמן קצר שמעתי ממוכר הנקניקים שאותו משיח אביון מטעם עצמו נפטר. "הוא היה בן 95", כך אמר. מאיפה בא? מי היה בכלל? מה גרם לו להשתגע? ואולי לא היה משוגע בכלל? שאלות אלה לא ייפתרו לעולם.

אחרי שלוש שנים בדירה בבן יהודה קיבלתי מכתב ממשרד עורכי דין. התבקשתי להגיע לביקור במשרד. בעלת הבית, אישה זקנה, חביבה ועשירה כקורח שייסדה משרד נסיעות גדול ומצליח, נפטרה. יורשיה נהגו כפי שיורשים עשירים נוהגים לעשות ונכנסו למריבות איומות ביניהם, וכך לקחו עורכי הדין לידיהם את ניהול הנכסים ומיד החליטו על הקפצת שכר הדירה שלי פי שתיים. עזבתי.

עד היום, בכל פעם בה אני נוסע ברחוב בן-יהודה, מתחיל משהו לפרפר בתוכי מהרגע בו אני חולף על פני רחוב פרישמן ועולה הלאה, צפונה. אז אני מסתכל ימינה בגעגוע מסוים על הבניין בו גרתי בין גיל 22 ל- 25. תל אביב של שנות השמונים המאוחרות, זקנה בלה, זולה ומזמינה, שלא תשוב יותר לעולם.       

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על גור אריה יהודה

  1. neilosman הגיב:

    אייזיק, אותו מוכר נקניקים שמו מר גוז'נסקי (אבא של), קומוניסט מזן נדיר, מצחיק שזה חמק דווקא ממך.

    • Isaac Lubelsky הגיב:

      היי ניל, טוב לשמוע ממך!
      מעניין שזכרתי אותו דווקא כמישהו הונגרי. אולי בגלל הנקניק.
      עד כמה שאני זוכר, הוא היה גבוה יחסית ורזה, עם חתימת שפם בסגנון עדות יצחק שמיר ואף מלכותי שנגס לו בפה, עם החלוק הלבן של מוכר בסופר של פעם. אנחנו מדברים על אותו אדם?

      • neilosman הגיב:

        לא בטוח. אני מכוון כמובן לאותו הסופר, שנות ה-80, 90, בטוח בלי שפם, מצח רחב, בטח חלוק לבן. לדעתי לא היו יותר משניים שלושה קצבים…
        מכל מקום, הסיפור שלך על יהודה גור אריה מרתק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s