הפנקס של איגנץ מילר

איגנץ מילר נולד זמן קצר לאחר תום המלחמה בגרמניה המערבית בכפר קטן בבוואריה, ליד מינכן. אביו, היינריך, היה מדריך שהכשיר אנשי אס אס במחנה הריכוז דכאו. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון החליט איגנץ בן ה- 18 לכפר על חטאי אבות. הוא התגייר ועלה לישראל בשנת 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הוא שינה את שמו לאברהם בן-ישראל וחבר כאן לחוגים דתיים-לאומיים משיחיים. לאחר שבשנות השבעים היה שותף להקמת מספר היאחזויות והתנחלויות, ערך איגנץ שינוי דרמטי נוסף בחייו, התפקר ועבר להתגורר בתל אביב. לכל אורך חייו בישראל העדיף איגנץ להסתיר את עברו מבני עמו וחבריו החדשים. הוא לא התחתן מעולם והתפרנס מעבודות מזדמנות. בין השאר עבד כשומר במפעל לבטון, כמתדלק בתחנות דלק וכקצב בשוק הכרמל. חבריו כינו אותו משום מה "בובי". כינוי זה דבק בו עד יומו האחרון.

בפנקס קטן, אותו נשא בכיסו כל חייו, הוא כתב בשפת אמו רשימות, קטעי סיפורים לא גמורים ושברי רעיונות. הפנקס הזה התגלגל לאחר מותו (לא ברור לי עדיין מתי בדיוק נפטר, כנראה לפני כשלוש שנים) לאחד הדוכנים של שלוחת שוק הפשפשים המוקמת בימי שלישי ושישי מתחת לכיכר צינה בתל אביב, ובסופו של עניין נרכש בידי בעשרה שקלים טבין ותקילין, מוקדם יותר היום, בצהריים, כשחיפשתי מציאות תחת השמש הלוהטת. הפנקס המהוה של איגנץ משך את עיני ממש במקרה. שקלתי אם לקנות תחריט יפה וממוסגר של תיאודור הרצל, שהוצע במחיר מופקע (550 שקלים. אמנם חוזה המדינה, אך יש גבול, נכון?), ולאחר שוויתרתי על זה, קלטתי את הפנקס, זרוק על הרצפה. הרמתי אותו, שילמתי ובשעות האחרונות אני עסוק בפענוח כתב היד הגרמני העגלגל ותוך כדי כך בשזירת סיפורו המוזר של האיש הזה, בובי-אברהם-איגנץ. אין לי כל מושג כיצד נראה, מה היה גובהו, מה היו צבע שערו ועיניו, האם סבל ממום כלשהו, או כיצד נשמע חיתוך דיבורו. לכן, אם מישהו מהקוראים הכיר אותו או שמע עליו, אשמח לקבל פרטים נוספים כלשהם, אשר יסייעו בהבנת מעגל חיים של אדם מעניין, שגם אם לא היה גאון גדול, הרי שברור שניחן בעודף כישרונות בינוניים, כרבים וטובים מאתנו.

הנה לדוגמה קטע קצר מתוך יומנו של איגנץ. הכותרת היא "חג המולד של 1965, פרנקפורט, על הצייל".

בבגדיה הזולים היא אצה בשדרה. החנויות הקשוטות בפנסי ניאון קורצות מימין ומשמאל, אך היא אינה צופה בשפע המתגולל בוויטרינות המעוטרות לקראת החג, עיניה ממוקדות ישר ולפנים ופיה קפוץ.

המוני אדם זורמים מולה, עיניהם זגוגיות ולחייהם ורודות והיא מקללת ללא מלים את האוויר הקפוא ואת העיר הזאת, בהם הם חיים, היא והוא.

לפני שתגיע הביתה תעצור במאפייה ותקנה חצי כיכר לחם. זה מה שיעלה על שולחנם הערב, עם מעט גבינה זולה. אפילו לקפה לא נותר כסף ועד שיימצא מחדש, יש מאין, יצטרכו לכווץ קיבות. כמה היא שמחה עתה על הוולד שנפל שנה קודם לכן, שאינה צריכה להטריח ליבה גם בשבילו. וזאת למרות מה שאמר הרופא חמור הסבר: "פראוליין, כנראה שלא תוכל עוד ללדת ילדים", ולמרות הכאב שפשט בה אז ולמרות המבט הנורא שדלתה מתוך עיניו של האיש שלה.

"מארק אחד, בבקשה," דורשת המוכרת במקצועיות כשהיא מוסרת לה את הלחם שביקשה. היא משלמת ונחפזת החוצה. עוד כמה צעדים, והיא דוחפת את השער, במפתח פותחת את דלת הכניסה, מטפסת ארבע קומות במדרגות הלולייניות ונאלצת לגשש באפילה אחר חור המנעול של דלת דירתם. האור במדרגות תמיד כבה בין הקומה השלישית לרביעית.   

ושם זה נגמר. האם מדובר בפתיח של סיפור שלם? האם לגיבורת הסיפור הקצר הזה יש בכלל שם? אני חושש שלעולם לא אדע.

ראו דוגמה נוספת לחוסר הפשר המתגלגל כמו הד אלפיני קודר בתוך הפנקס הישן הזה:

גדודים של טנקים רבצו כמו בהמות מיוחמות משני צדי הנהר. בשני מחנות הם העלו גירה והתכוננו למלחמה. האדמה הייתה פצועה בעמק האבוד ההוא. מישהו חזק מכל מה שיכולנו לחשוב עליו חתך אותה והותיר אחריו שסעים עמוקים, מזילים לאבה של מוגלה.

אבל יש כאן גם סיפורים בעלי בשר מעט יותר מוחשי, העשויים ללמד יותר על כשרונו המבוזבז של אותו גר צדק מזרע הצורר. כמו זה למשל. כותרתו היא: "1958, בקרון רכבת ישן":

בשנת 1958, בקרון ישן של רכבת יום א', העושה דרכה בעצלתיים ממדריד לברצלונה, יושבים שני גברים ואישה אחת. נאמר כי הגבר הצעיר יותר נוסע בגפו ואילו הנוסע המבוגר והאישה היפה הם בעל ואישה. נוסיף כי הצעיר נוסע לחפש מזלו לאחר שקצה נפשו בעיר הולדתו ואילו בני הזוג חוזרים לביתם לאחר ביקור משפחתי במדריד.

הצעיר (נקרא לו חואן), אכן פוזל מדי פעם לעבר הגברת הנאה. דון אלפונסו, בעלה, אינו הוזה בהקיץ.

"מה הוא חושב לעצמו, הילד הזה?", חושב אלפונסו, "מוטב לו שישים עיניו בכיוון אחר, הפרחח!"

חואן, צעיר בעל חלומות, לא מבחין באי הנחת של שכנו למסע וממשיך במבטיו החקרניים. אין ספק כי דונה מריה, שאת שמה אינו  מכיר, מקסימה בעיניו. היא אינה מבוגרת ממנו בהרבה, שהרי התחתנה בעודה צעירה מאד.

"אני משועמם עד מוות", חושב חואן. הוא שואל באדיבות את דון אלפונסו לשעה המדויקת. כן, עדיין נותר זמן מה לנסיעה זו, זמן יחסי מאד המגמש אבריו לכל עבר, תופעה ידועה ומקובלת ברכבות.

עדיין מורגש מתח באוויר הקרון ואלפונסו מתמלא קנאה כשהוא רואה שאשתו מגניבה מבטים לעבר הצעיר הנאה, הנוגה משהו. "כאן מדובר בכבוד", הוא חושב, "אני לא יכול לתת לזה להימשך".

"כאן אין מקום לכבוד", אומר חואן לעצמו, "הלוואי שהתרח הזקן ייצא מהקרון ואפילו לחמש דקות."

"אם אצא מכאן ולו לדקה אחת, מובטחני ששני אלה מיד ישתחלו האחת בזרועות השני", כך אלפונסו.

כנראה שמריה מלהיטה את חואן עד מאד, שכן זה נראה כיושב שלא בנוח, כמו הואצה נשימתו…

לסיום התמונה, נעניק לחואן סכין ארוך להב ודק, אותו הוא נושא במעלה קרסולו, מתחת למכנס, ואילו את דון אלפונסו נחמש באקדח קטן, הטמון היטב בכיס חזייתו.

אחד משני הגברים יירד בתחנה הבאה. איתו תרד גם מריה. שניהם מתרחקים במהירות מזירת הפשע.

השעות חולפות ואני שוקע יותר ויותר בפנקס הקטן והסודי של איגנץ. יש כאן הרבה סיפורים קצרים, המתרחשים במדינות שונות. רובם מכילים רק מעין פרה-פיגורציה העשויה לרמז על העתיד לבוא, ללא שמספקים לי הסבר כלשהו למקורם, או, כמה חבל, לשאלת השאלות: האם איגנץ כתב להם בכלל המשך? האם ייתכן שאיפשהו קיימים פנקסים נוספים, בהם הועלו על הכתב הגרסאות המלאות של ההבטחות האלה?

ראו למשל את התמונה המקדימה הזו. הכותרת היא "הנרי".

בחדר החשוך ישבו הנרי ובבואתו שבראי זה מול זה ושתקו. הציתו סיגריה ועישנו בדממה, שקועים במחשבות ומביטים האחד בשני. פנסי המכוניות ששעטו בכביש מתחת לחלון הבליחו מדי פעם מבעד לחרכי התריסים והרקידו צלליות מוזרות בחדר. היה ערב חם, מאותם ערבים של שלהי הקיץ, בהם אדם נוטה להתעסק ולחטט חיטוט יתר בעניינים דיכאוניים שעדיף היה להניח להם לנפשם.

דלת החדר נפתחה. נכנסה אדית, ידיה בכיס הסינר ופניה קמוטים ועצבניים. "הנרי, יש רעשים מוזרים בחוץ. מישהו בוכה שם". בזמן שדיברה נפער פיה בעווית מוזרה כאומר לבלוע את המלים עוד לפני שיצאו. הנרי, בינו לבין עצמו, היה קורא לה "צב זקן".

וזהו. כך זה מסתיים ומשאיר אותי מתוסכל.

או למשל זה. משפט אחד סתום, אך מסקרן:

הוא התגורר בתוך גרעין של חמנייה. כשהאישה הזקנה פיצחה את ביתו, הוא נזרק על רצפת החצר המרוצפת של הכנסייה. אז באה יונה לבנה ואכלה אותו.

או זה, גם הוא ללא כותרת:

"רגע אחד, אדוני השוטר", התחנן הקבצן, מנסה להימלט מהבעיטות שניתכו עליו. הוא נראה מסכן ביותר. החלטתי להתערב. מחקתי את הבגדים מעל השוטר, אך הוא לא הרגיש בעירומו והמשיך לבעוט בפושט היד העלוב. מחיתי את חצי גופו העליון אך הרגליים המשיכו לבעוט בעוצמה פנימית לא מוסברת, כתרנגולת ערופת ראש, הממשיכה להתרוצץ ברחבי החצר. הורדתי לו לבסוף את פיקות הברכיים והוא התמוטט ונעלם. הקבצן לבדו נראה פתאום פתטי ומשעמם, אז מחקתי גם אותו.

בימים הקרובים אסיים לפענח ולתרגם את כל הרשימות בפנקס. חלקן מאד לא ברורות, חלקן מעניינות. אנא הפיצו בין חבריכם. אם מישהו שמע על האיש הזה, איגנץ מילר, שנקרא גם אברהם בן-ישראל וכונה בובי בידי חבריו, אודה מקרב לב על קבלת כל פריט מידע אפשרי.

 

  

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s