הגזע הבא, פרק 1

אדוארד בולוור-ליטון ו"הגזע הבא"

הלורד אדוארד בולוור-ליטון (1803-1873) היה סופר מצליח (מחברם של "ימי פומפיי האחרונים" ו"ריאנצי"), מדינאי מוביל (חבר הפרלמנט הבריטי משנת 1831 ושר המושבות בשנת 1858), ואף זכה לתואר אצולה מהמלכה ויקטוריה בעקבות שירותו.

לצד ספריו הידועים, בולוור-ליטון חיבר מספר רומנים העוסקים במאגיה ובאזוטריה. הידועים מבין אלה הם "זאנוני" (1842) ו"הגזע הבא" (The Coming Race, 1871), הנחשב לאחד מהרומנים הראשונים שסללו את הדרך לז'אנר המדע הבדיוני.

דמות המספר ב"הגזע הבא"  היא של אמריקני ממוצא אנגלי, בן למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה ובעל אמצעים, המתאר את שאירע לו באמריקה בהיותו צעיר, כאשר התוודע למהנדס מכרות שגילה במכרה עמוק סימנים לחיים אנושיים. השניים יצאו למסע מחקר לתוך המכרה, במהלכו המדען מת בתאונה. המספר המשיך במסע והגיע לעולם תת-קרקעי ובו עיר גדולה, בעלת מבנים משוכללים וחקלאות מפותחת. בני הגזע הגרים בעיר זו נקראים "וריל-יה" (Vril-Ya). למרות דמיונם לבני האדם, בני הגזע-הבא מפותחים מאתנו בהרבה ביכולותיהם הטכנולוגיות והרוחניות. המספר אומץ בידי אחד מהם שאירחו בביתו, שם התיידד עם בנו ובתו שניחנו ביכולות על-טבעיות מרשימות. בני הגזע-הבא שולטים בכוח מגנטי המכונה "וריל" (Vril), המאפשר להם לקבוע את מזג האוויר, לטפל בהילינג ולהעביר מודעות שלמה מאדם אחד לחברו, אמצעי המאפשר למספר ללמוד במהירות את שפת מארחיו ולהם את שפתו שלו. המספר לומד על אודות קורותיהם של בני הגזע-הבא ומבין לחרדתו כי אלה מחכים לרגע הנכון, בו יעלו מחדש על פני האדמה ויירשו את המין האנושי. כיון שבני הגזע-הבא מפותחים יותר מבני האדם, מסקנת המחבר והספר היא כי העידן האנושי מתקרב לסיומו.

ב"הגזע הבא" ממציא בולוור-ליטון מערכת דקדוקית שתתאר את שפת ה"וריל-יה", בהישענו על המחקר הבלשני העדכני לתקופתו. מדובר בניסיון מקורי ביותר ומעורר עניין אקדמי, המתבסס על התיאוריות של גדול הבלשנים של אנגליה הויקטוריאנית (למרות מוצאו הגרמני), פרידריך מקס-מילר (1823-1900), ובמיוחד על מאמרו של זה, "על אודות ריבוד השפה", שפורסם בשנת 1868 באנגליה. בולוור-ליטון, שהיה מעריץ גדול של מילר, שקד באופן יוצא דופן על המצאת שפה בעלת הגיון פנימי תואם לכללים אותם הגדיר הבלשן הגדול.

בנוסף, יש כמובן בעלילת "הגזע הבא" זווית רומנטית, המתבטאת בסיפור אהבתה החד-צדדית של זי (Zee), בת מארחו של המספר, שהדריכה אותו בנבכי תרבותה ולבסוף הצילה אותו והראתה לו את הדרך חזרה אל העולם העל-קרקעי, שם חזר המספר לחייו הקודמים, אם כי הידע שרכש אינו עתיד לתת לו מנוח.

הרומן "הגזע הבא" מתאפיין בהיותו הראשון להדהד את החרדה הקיומית המערבית המודרנית, שנולדה באנגליה של שלהי המאה ה- 19, עקב התקדמותם המהירה של המדעים מצד אחד, ובעקבות ירידת קרנה של הכנסייה מצד שני. חרדה עמוקה זו מתבטאת ברומן זה בחשש מפני סופו של המין האנושי כתוצאת תבוסתו העתידית בקרב מול אנשי הגזע-הבא, יושבי המעמקים. במובנים רבים, בולוור-ליטון הצליח לייצר כך ז'אנר שלם, אשר במהלך 140 השנים האחרונות שמר על מסגרת דומה, אם כי תוך שימוש בכוחות טבע מאיימים או בדמויותיהם של אויבים לא-אנושיים שונים, המסכנים את המין האנושי כולו.

המהדורה הראשונה של הספר "הגזע הבא" פורסמה בשנת 1871 בעילום שם והוקדשה לפרידריך מקס מילר. מילר עצמו גילה רק בשנת 1873, כבר לאחר מותו של בולוור-ליטון, מיהו מחברו האמיתי של הספר. עם זאת, הוא סבר כי "קשה לכנות את הספר עצמו רומן, וכמו כן לא היה בו שום דבר מרעיש".

הנה הפרק הראשון, אותו תרגמתי לאחרונה. מה דעתכם?

הגזע הבא/לורד אדוארד בולוור-ליטון

פרק 1

אני יליד ——-, בארצות הברית של אמריקה. אבותי היגרו מאנגליה בתקופת שלטונו של צ'ארלס השני, ושמו של סבי הלך לפניו בזמן מלחמת העצמאות. משפחתי נהנתה, אם כך, מייחוס חברתי גבוה למדי. כיון שהייתה אמידה, נתפסה כפסולה לשירות ציבורי. אבי רץ פעם אחת לבחירות בקונגרס, אך הובס בקלות בידי החייט שלו. לאחר אותו מאורע הוא המעיט להתערב בענייני פוליטיקה וחי למעשה בספרייתו. הייתי הבכור מבין שלושה בנים ונשלחתי בגיל שש-עשרה לארץ הישנה, גם כדי להשלים את לימודי העיוניים וגם כדי להשלים את הכשרתי המסחרית בחברת סחר מליברפול. אבי מת זמן קצר לאחר שהגעתי לגיל עשרים-ואחת. כיון שהותיר לי ירושה נכבדת, וכיון שפיתחתי חוש למסעות והרפתקאות, הפסקתי לזמן-מה את החתירה אחר הדולר הכל-יכול ונעשיתי לנווד חסר מנוחה על פני האדמה.

בשנת —-18, בזמן ששהיתי ב——, הוזמנתי בידי מהנדס מקצועי, אותו הכרתי, לבקר במכרה —–, בו הוא הועסק.

הקורא יבין, טרם יתוודע לסיפורי, את הסיבה להסתרת כל הרמזים על טבעו של המקום עליו אני כותב, ואולי אף יודה לי על הימנעותי מכל תיאור העשוי להוביל לגילויו.

הרשו לי לפיכך לומר, בקצרה ככל האפשר, כי לאחר שליוויתי את המהנדס לתוך החלל הפנימי של המכרה, נשביתי באופן מוזר בקסמיו העגמומיים, וגיליתי עניין כה רב בחיפושיו של ידידי, עד שהחלטתי להאריך את שהותי בסביבה, וירדתי מדי יום, במשך כמה שבועות, לתוך הקשתות והאולמות שנוצרו מתחת לפני האדמה בידי הטבע והאמנות. המהנדס היה משוכנע כי בפיר חדש שנחפר מתחת למקום אליו הגיע, יימצאו מאגרים של עושר מינרלי גדולים בהרבה מאלה שאותרו עד כה. יום אחד, בזמן שניקבנו חור בפיר הזה, הגענו לבקע משונן וחרוך למראה בצדדיו, כאילו פוצץ לרסיסים בלהבות וולקניות בתקופה קדומה כלשהי. ידידי הורד לתוך הבקע הזה בתוך "כלוב", כאשר הוא בודק קודם כל את הסביבה עם מנורת הבטיחות שלו. הוא נשאר קרוב לשעה בתוך התהום. כאשר חזר, הוא היה חיוור מאד, ועל פניו הבעת חרדה מתוחה, שונה מאד מהבעתו הרגילה שהייתה ישירה, עליזה וחסרת מורא.

הוא אמר בקצרה שהירידה נראתה לו לא בטוחה וכי לא הובילה לשום יעד. לאחר שהשעינו כל פעילות נוספת בפיר, שבנו לחלקים המוכרים יותר של המכרה.

לכל אורך שארית אותו יום נראה המהנדס טרוד במחשבות חסרות מנוח. הוא היה מסוגר באופן בלתי רגיל ובעיניו היה מבט מפוחד ומבולבל, כמו אצל אדם שראה רוח רפאים. בלילה, כששנינו ישבנו במגורינו המשותפים על שפת המכרה, אמרתי לידידי:

"ספר לי בכנות על מה שראית באותו בקע: אני בטוח שזה היה משהו מוזר ואיום. לא משנה מה זה היה, הוא השאיר אותך במצב של בלבול. במקרה כזה, שני ראשים טובים יותר מאחד. תן בי אמון."

המהנדס ניסה להתחמק מחקירותיי במשך זמן רב. בזמן שדיבר נעזר באופן לא מודע בבקבוק הברנדי שלו עד לדרגה בה היה לא מורגל. כיון שהיה אדם מתון מאוד, התנגדותו נעלמה בהדרגתיות. אדם הרוצה לשמור סוד צריך לחקות את החיות האילמות ולשתות מים. לבסוף הוא אמר: "אספר לך הכל. כאשר הכלוב נעצר, מצאתי את עצמי על שפת סלע. הבקע שמתחתי נטה בזווית אלכסונית לעומק ניכר ולאפילה אותה לא יכולה הייתה המנורה שלי לחדור. אך דרכה, להפתעתי המוחלטת, זרם כלפי מעלה אור בהיר ויציב. האם זו הייתה להבה וולקנית? במקרה כזה הייתי אמור בוודאות לחוש בחום. עדיין, אם היה מקום לחשש כזה, היה חיוני לביטחוננו המשותף להתפנות מהמקום. בחנתי את צדי הירידה של הבקע וחשתי כי יכולתי להסתכן ולהמשיך הלאה, למרות הבליטות והזיזים הלא סדירים שלאורכה, לפחות לכברת דרך נוספת. עזבתי את הכלוב וקרטעתי למטה. כאשר קרבתי יותר ויותר אל האור, הבקע הלך והתרחב עד שלבסוף ראיתי, לתדהמתי, דרך רחבה וישרה בתחתית התהום, מוארת רחוק ככל שיכולתי לראות, באמצעות מה שנראה כמנורות גז מלאכותיות, ממוקמות במרחקים קבועים, כמו בכביש ראשי בעיר גדולה. ממרחק יכולתי לשמוע, מבולבל, המהום של קולות אנושיים. אני יודע, כמובן, שאין שום כורים מתחרים העובדים באזור הזה. של מי יכולים היו להיות הקולות האלה? אילו ידיים אנושיות עשויות היו לסלול את הכביש הזה ולנטוע במקומן את המנורות האלה?

"האמונה התפלה, המקובלת בין כורים, לפיה גמדים או שדים התגוררו במעי האדמה, החלה לאחוז בי. התחלחלתי מהמחשבה על לרדת הלאה ולפגוש את דייריו של העמק התחתון הזה. בכל מקרה לא יכולתי לעשות זאת ללא חבלים, כיון שמהנקודה אליה הגעתי ועד לתחתית הבקע, צדדיו של הסלע שקעו למטה בפתאומיות, בחלקלקות ובתלילות. שבתי על עקבותיי במאמצים מסוימים. עכשיו סיפרתי לך הכל."

"האם תרד שנית?"

"אני צריך, אך אני לא מעז."

"בן לוויה אמין מקצר את המסע במחצית ומכפיל את מידת האומץ. אני אלך אתך. נצטייד בחבלים באורך ובחוזק המתאימים, ואם תסלח לי על דברי- אתה צריך להפסיק לשתות הלילה. על כפות ידינו ורגלינו להיות יציבות וחזקות מחר."     

       

   

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אדוארד בולוור-ליטון, הגזע הבא, ביקורות ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הגזע הבא, פרק 1

  1. תמי ינאי הגיב:

    התרגום נהדר. ומה קורה בהמשך? 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s