שלושה ימים בברלין, מאי 2013

ברלין, יום שני, 13.5.13

linden

בפעם הראשונה בה ביקרתי בברלין הייתי בן 22. במבט לאחור, מפליא להיווכח בשינוי שעבר על העיר בעשרים ושבע השנים האחרונות. באותו הזמן הייתה העיר מחולקת בידי חומה, חלקה המזרחי קומוניסטי, אפור ומושפל קשות. בניגוד לכך, חלקה המערבי פרח, בעבע ותסס עם סצנה אומנותית ייחודית ונודע בשל הקהילות האלטרנטיביות השמאלניות שפרחו בינות לבניינים הרבים ההרוסים שעדיין עמדו בעיר, לא נגועים, מפנימים את צלקות המלחמה האיומה ממרחק דממת 42 שנים.

אני זוכר את היום אותו ביליתי במזרח ברלין, לאחר ששילמתי עבור ויזה ליום אחד. שוטטתי ברחובות האפורים עם ניקי, שהייתה החברה שלי אז, קרואטית שגדלה בפרנקפורט, שנינו חשים חוסר בטחון ולא מבינים בדיוק מדוע, חולפים על פני הקהל הגדול שהמתין בכניסה למוזיאון פרגמון, אוכלים ארוחה מחורבנת באחת מהמסעדות המקומיות, אשר נראתה כאילו עוצבה בידי מישהו שקרא את "1984" של אורוול פעם אחת יותר מדי, גוררים את רגלינו בערב בחזרה למערב ומבינים רק למחרת שההרגשה המוזרה שליוותה אותנו הייתה קשורה לעובדה שבברלין המזרחית לא היו כלל פרסומות. התובנה הזו גרמה לי להעריך את קוקה קולה לראשונה בחיי.

חזרתי מאז מספר פעמים לבירה הגרמנית. הפעם האחרונה הייתה קצרה מדי, רק יומיים אותם ביליתי בעיקר עם אשתי וילדיי, לאחר חופשה בת שבועיים ליד ונציה המפוארת. הרשמים מהכנסייה בה עבד ויוואלדי, אותה הראיתי למייקי ושירה, לאחר שלקחתי אותם לסיור בוואפורטו למוראנו ובוראנו, לא אפשרו תחרות הוגנת של ממש עבור ברלין.

ועכשיו, פעם נוספת, השביעית כמדומני, יש לי אפשרות לפגוש את העיר הנהדרת הזו ללא גבולות וחומות וללא מחויבויות משום סוג שהוא. לא רע בכלל.

מזג האוויר מצוין, הרחובות היפים של מערב ברלין שקטים להפליא, האנשים תרבותיים ורגועים, עצי הטיליה (Linden) נוכחים בכל מקום, מצלים כגג מעל העיר עם צמרותיהם הירוקות, מרככים את המלנכוליה אותה אני נושא לכל מקום אליו אני הולך.

 ברלין, יום שלישי, 14.5.13

הקוסם: רוג'ר הודג'סון בקונצרט בברלין

Roger+Hodgson

20:15 – רוג'ר הודג'סון עולה על הבמה, מלווה בידי מג אמיתי, אהרון מקדונלד. רוג'ר מנגן בקלידים, גיטרת 12 מיתרים ופסנתר כנף. אהרון מנגן כמעט בכל כלי מוסיקלי העולה על דעתכם.

ההופעה מתקיימת ב- Admiralpalast, אחד מהתיאטראות הותיקים ביותר בברלין. הבניין נבנה בשנת 1867 והפך לאולם תיאטרון בשנת 1920. שנות העשרים בברלין היו אולי השנים המשוחררות והנהדרות שידעה העיר הזו מעודה. האולם הזה היה אחד ממוקדי ההתרחשות של זירת הקברט של רפובליקת ויימאר. צבוע ארגמן, עם מרפסות האופרה התלויות מעל, המקום ללא ספק נושם נוסטלגיה מכל הכיוונים. לא יכולתי לדמיין סביבה טובה יותר עבור המפגן של הודג'סון. מעל לכל, האקוסטיקה של האולם פשוט מושלמת.

לפני שאתחיל בתיאור ההופעה, אני מצהיר בזאת כי זו הייתה כנראה הופעת הרוק (האם זו באמת מוסיקת רוק, אני שואל את עצמי?) הטובה ביותר שראיתי מעודי. עם זאת, אנא זכרו כי מראש איני אובייקטיבי. אני מעריץ את רוג'ר הודג'סון, ולמרות שאיני מכיר אותו אישית, וכנראה שגם לעולם לא אכיר, אני חש כי הוא אחד מהאנשים העמוקים יותר שפגשתי, עד כה דרך המוסיקה שלו, ומהיום גם דרך העיניים המעידות שלי עצמי.

הודג'סון שר כאילו היה עדיין בן עשרים ומשהו. הקול שלו נשמע כפי שנשמע בימי סופרטרמפ העליזים: נקי, צלול, גבוה לעתים עד תמיהה ואקספרסיבי כל הזמן (האם באמת שמעתי מנעד של שלוש אוקטבות שלמות?). המילים שלו מעולות, המוסיקה שלו היא חלום לאוהבי מוסיקה איכותית. סגנון ההופעה והסטייל הכללי שלו קוליים, אנושיים ורגישים, ובקיצור – הוא נותן לקהל הדגמה חיה של שלמות אומנותית.

רשימת השירים כללה את רוב להיטיו הגדולים, יחד עם שני שירים מאלבום הסולו שלו משנת 2000, "Open the Door". אולי כדאי לציין במיוחד את הביצוע המרטיט (שירה ופסנתר כנף בלבד) לשיר שהודג'סון עצמו הצהיר עליו כעל זה שהוא מעדיף יותר מכולם: "Lord, is it mine?".

הודג'סון פלירטט עם הקהל הגרמני: "נדמה לי שיש בתוכי גם דם גרמני", הוא אמר, גורם למעריציו המקומיים לצחקק בסיפוק פרובינציאלי. כך או כך, את ההופעה הוא בחר לסיים עם ביצוע מעולה ל- Fools Overture האפוקליפטי, הנפתח עם קולו המוקלט של ווינסטון צ'רצ'יל, הנואם בשנת 1940, ברגע הגרוע ביותר בתולדותיה של האימפריה הבריטית: "לעולם לא ניכנע", "We shall never surrender. האם זה היה רמז עבה או מה?

21:45 – מחיאות הכפיים ההיסטריות החזירו את הודג'סון להדרן עם השיר לו חיכיתי כל הערב: "Two of us". זו לא הייתה רק משאלה שהוגשמה, אלא מענה מאד ספציפי לשאלה שנשאלה באופן מאד פרטי קצת קודם לכן.

הקהל השתגע ואיבד מעצורים, ואני בתוכו. לא ראיתי מעודי שום דבר כזה. עמדנו שם במהלך רבע שעה מוטרפת, מוחאים כפיים, רוקעים ברגליים, משתוללים באקסטזה וזועקים לעוד, כמו עדת חוטאים, לאחר שהבינו כי קדוש אמיתי נגלה לפניהם והעניק להם מחסדיו, ולא ישוב עוד לעולם.

גם רוג'ר לא שב אלינו. איכשהו הבנתי אותו. הבחור, בן 63 האביבים, שפך את קרביו על הבמה במשך תשעים דקות תמימות, ללא שלקח פסק זמן או מנוחה אפילו פעם אחת. שום תלונות מהכיוון שלי, מר הודג'סון. תודה לך מפינה מהדהדת עמוקה, עמוקה של לבי ונשמתי.

ברלין, יום רביעי, 15.5.13

כמה מילים על מוזיאונים. אני אוהב מוזיאונים. כשאני נכנס למוזיאון טוב, כזה עם אוצרות אמיתיים על כתליו, אני מתרגש. זו אחת הבעיות הרציניות בליליפוט, אם נודה על האמת. במוזיאון תל אביב יש אוסף עלוב למדי של קלאסיקה אירופית, לצד תערוכות מתחלפות של אמנים ישראלים שצמד המילים "דלות החומר" נחרת בין שתי אונותיהם בזמן שסורסו בבצלאל בידי דורות של מורים בינוניים. במוזיאון ישראל בי-ם יש לפעמים משהו מעניין לראות, אבל בדרך כלל זו תהיה תערוכה ארכיאולוגית, לא אמנות פלסטית של ממש.

באירופה, לעומת זאת, זה שם המשחק. תקציבי עתק המוענקים למוזיאונים גדולים ועשירים, מתוך התובנה העמוקה המניעה את ממשלות המערב מזה כמה דורות: תנו לבני העם לחוש כאילו היו אריסטוקרטים עד כמה שניתן. גם שם דופקים את העמלים. ברור. אבל מאפשרים להם להיכנס למוזיאון ולחזות בפלאים של ממש.

אני חושב שהפטיש שלי עם מוזיאונים התחיל בכיתה י' בתיכון חדש. למזלי, נרשמתי לכיתת לימודי תולדות האמנות. לבושתי, אני לא זוכר את שמה של המורה המקסימה. היא זו שהציגה בפני את אמנות הרנסנס. היא זו שהראתה לי שהעולם קצת יותר גדול ממה שחשבתי עד אז. היא זו שלקחה אותנו לסיורים מודרכים במוזיאון תל אביב והסבירה לנו על הדרכים השונות בהן ניתן לבחון יצירת אמנות. תודה לך, ממרחק של שנים רבות. וסליחה שאיני זוכר את שמך.

נכנסתי ל- Alte Nationalgalerie והסתובבתי שם כשעתיים, בין תמונות של ציירים גרמנים מהמאות 18-19 שאת שמות רובם אני בכלל לא מכיר. איזה יופי של תמונות. ופתאום, חדר גדול ובו פניני אימפרסיוניזם מצרפת, וגם ואן-גוך וגוגן כבונוס. עומד חצי מטר מהתמונות, רואה את משיחות המכחול הגאוניות ואת הקסם הבלתי נתפס שנזל מהידיים של המכשפים האלה משלהי המאה ה- 19, ראשית ה- 20.

ביליתי שעתיים במוזיאון החדש לעתיקות מצרים, אלה שגזלו ארכיאולוגים גרמניים כחלק מהמסע הגרגרני אותו ערכו משלחות ביזה מכל אירופה, מחטטות בקרביה של אדמת הפרעונים, מוציאות שכיות חמדה שלא יאומנו מהקרקע ומשגרות אותן מיידית לארצות האם שלהן. המוזיאון החדש הזה נבנה באופן פנטסטי מבחינה אדריכלית. מרווח, מלא אוויר, מלא כבוד לממצאים המוצגים. את רוב התצוגה אני כבר מכיר מהמוזיאון המצרי הוותיק ששכן בשרלוטנבורג, ליד הטירה. שם, בבניין מהמאה ה- 19, האוויר הדחוס גרם למבקרים לחוש כאילו נכנסו זה עתה לתוך חדר קבורה בפירמידה שעמדה אלפי שנים ללא שנחמסה. הפסל המפורסם של ראשה של נפרטיטי, שהוצא מהחולות של עמרנה בשנת 1912, הוצג שם באופן מעט צפוף. במוזיאון החדש הוא קיבל אולם שלם לבד, מלא מבקרים מתפעמים, הסובבים את ראשה של המלכה המתה, רעייתו של פרעה אחנתון, הנחשב למבשר המונותיאיזם מאחר והפך את פולחן אל השמש המצרי – אתון – לבלעדי ונעשה תוך כדי כך לכוכבן של תיאוריות הזויות על אודות היותו המקור למיתוס של משה רבנו.

החלטתי להיכנס עוד פעם לפרגמון, מוזיאון מעט בעייתי בשל השחזורים המוצגים בו, אך שווה ביקור דווקא בשל חלקיו הפנימיים, העמוסים פסלים אשוריים וממצאים שומריים. לבגדד כנראה לא אגיע בקרוב, מה גם שהמלחמה האמריקנית שם לוותה בביזת הממצאים מהמוזיאונים, אתם זוכרים. אז הפרגמון הוא כנראה התחליף הטוב ביותר בעולם. הייתה שם תערוכה מעניינת על העיר אורוק, זו המוכרת לנו כ"אור-כשדים", ממנה הגיע אברהם אבינו, אך מאות בני הנוער ששהו במוזיאון גרמו לי לעזוב את המתחם מהר יחסית, אחרי כשעה בלבד. אותם לוקחים לטיול בי"ס לפרגמון, אותנו מסיעים לקבר רחל. קצת לא פייר, הייתי אומר.

זהו. נעליים חדשות בקודאם, ארוחה במסעדה סינית יוצאת דופן בקרויצברג עם עליזה ודויד, בה אירעה חוויה לא שגרתית עבורי, שונא שפים וקונוסרים מתיימרים מדופלם שכמותי: הוגשו לחכי מאכלים עם טעמים שכמותם לא טעמתי מעולם. איזה כיף, במיוחד לצדה של בירה גרמנית מעולה ושנאפס משובח לא פחות בשביל לסגור את הגרון כראוי.

ואז רכבת שיוצאת ומגיעה בזמן. טיסה של אל-על שכמובן מתעכבת 20 דקות. ועוד רכבת, הפעם של ישראלים הצווחים בסלולריים שלהם. ובחזרה לעבודה.

והנה לינק ל- Fools Overture של הודג'סון. שווה.

http://www.youtube.com/watch?v=TLbYL10c1zo

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שלושה ימים בברלין, מאי 2013

  1. נילי הגיב:

    איך שורה אחת החזירה אותי 30 שנים אחורה
    ואיך שורה אחרת החזירה אותי לכאן ולעכשיו

  2. בועז כהן הגיב:

    "השיר שהודג'סון עצמו הצהיר עליו כעל זה שהוא מעדיף יותר מכולם: "Lord, is it mine?". – והשיר של סופרטרמפ שאני אישית הכי אוהב. איזה יופי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s