משהו ליום השואה 2013

ביקור בגרייאבו שבפולין.

סבתא שלי, הדסה-אדיתה לבית ראפ, אם-אמי, נולדה וגדלה בעיירה נידחת בפולין בשם גרייאבו, עד שהחליטה לעשות מעשה ולעלות כחלוצה לארץ ישראל, כאשר הייתה בת 19. זה היה בשנת 1935. היא ובעלה, החלוץ הצעיר ולימים הסבא שלי ישראל שווירק, שבמשפחתו סבבו סיפורים על מוצא עתיק מגלות ספרד, הכירו בהכשרה בפולין והתיישבו בסופו של דבר במגרש של חול בעיירה החדשה הרצליה, שחגגה באותה עת 11 שנים. מכל משפחתה שרדו רק היא ואחיה, נחמן ראפ, שנעשה למשורר וסופר בישראל, וכתב את סיפוריו באותה לשון שכבר כמעט ומתה, אידיש, ואת שיריו המקסימים בשפה העברית. הוא שרד לאחר שברח מהנאצים הרחק מזרחה מהקווקז ובסופו של דבר מצא את דרכו ארצה, עבד בקול ישראל שנים רבות, וסיים את ימיו כספק שתיין, ספק נפקן, וללא ספק כאדם מבוזבז כהלכה.

הנה אחד משיריו, אותו הלחנתי לפני שנים רבות:

סיבת האור שבאהבה היא בי

סיבת השחור שבאכזבה היא בי

סיבת הרום שבחלום היא בי

סיבת מדרון שבתהום היא בי

 

לבדי אכונן עולמות, לבדי

לבדי אקונן לחורבות, לבדי

לבדי ארנין לריבוני, לבדי

לבדי

לפני כשלוש שנים, במאי של 2010, נסעתי לראשונה בחיי לפולין, במסגרת משלחת לא קטנה שארגנה אמי. המטרה המוצהרת הייתה סוג של פיוס ומחווה עם העיר גרייאבו, שבינתיים, שנים רבות לאחר המלחמה, גדלה וצמחה והפכה מעיירה שלפני המלחמה מנתה כמה אלפי תושבים, מחציתם יהודים, לעיר קטנה בת כארבעים אלף איש, ללא יהודי אחד לרפואה. ראש העיר, עמו עמדה אמי בקשר, החליט לעשות מעשה ולערוך טקס חגיגי, ששיאו בהסרת הלוט מעל שלט המסמל קבל עם ועדה את הברית ההיסטורית שהתקיימה בעבר בין תושביה הפולנים של גרייאבו לבין יהודיה שהיו ואינם.

אבא שלי נולד בוורשה. הוא הגיע לארץ בגיל 3, כמעט לבד לגמרי בעולם. הוא מתנגד מאז ומתמיד לנסוע לארץ הולדתו. הוא טוען כי מדובר בבית קברות גדול וכי אינו מסוגל להניח את כף רגלו באותו מקום. עם גרמניה או עם אוסטריה, מצד שני ולא לגמרי מובן, אין לו שום בעיה.

המשלחת לפולין כללה שלל נפשות מעניינות. אותה עיירה נידחת, גרייאבו, הוציאה מקרבה בשנות ה- 30 של המאה העשרים כמה ציונים נלהבים שעזבו את פולין והגיעו לארץ ישראל בזמן הנכון, לפחות עבור הדורות הבאים. משפחות מרידור, בורוביץ', דורי ועוד אחרים, מאותה שכבה המכונה מלח הארץ. וגם אני בתוכם, לצד אמי, דודתי יפה, בת-דודתי רחל וכמה קיבוצניקים חביבים, ובהם אחת, נערית וקפיצית למרות 50 שנותיה, שמיד התחברתי אליה ואל השמאלניות הפציפיסטית והבריאה אותה הפגינה ללא בושה אל מול כל שועי הימין הנוכחים שששו להאזין לשכתוב ההיסטוריה בידי המדריכה החנפנית שהגיעה הישר מיד-ושם והעלתה על נס מעל כל גבעה רעננה, או ליתר דיוק מול כל בית הרוס בו גרו בעבר יהודים, דווקא את פעילות אצ"י, מתוך אותה אווירה מעצבנת, מתפנקת, קורבנית ומתבכיינת המאפיינת את אלה המתיימרים להיות גברים שבגברים. ניחא, סבלתי בשקט, חותך ככל שאוכל לבדי, מתרשם ממראות עיני שלי, כפי שאני נוהג לעשות תמיד.

האווירה באוטובוס הייתה עליזה למדי, יש לומר. מוסיקה מתנגנת, מדריכים חביבים, עצירות לאוכל וללינה בבתי מלון סבירים בהחלט, שיחות מתנהלות בין זרים גמורים הלומדים להכיר האחד את חברתו על בסיס עברם המשותף של סביהם וסבותיהם.

הגענו בערב היום הראשון לגרייאבו, יעדנו הראשי. הרוסים מעייפות, לאחר יום של טיסה ונסיעה בת מספר שעות מוורשה, נדהמנו לגלות כי ראש העיר, צעיר נלהב וחדור מוטיבציה, הכין עבורנו מופע שלא היה מבייש סצנות מפתח מ"איוון צ'ונקין". על במת התיאטרון העירוני הופיעו לפנינו במשך שעות מיטב להקות הנוער של גרייאבו, ובהן ילדות וילדים מחוללים בבגדים מסורתיים שנדמה כי נלקחו היישר ממחסניו של בוגדן חמלנציקי. עינינו בשרעפים הולכים וגוברים, בטננו מקרקרת וכל כולנו זועק "שינה" ו"תכף ומיד", ועודנו נאלצים להתכבד בשלל עוגות פולניות מזעזעות שהוכנו בידי מיטב הקונדיטורים המקומיים. בסופו של דבר הגענו למלון ונפלנו שדודים לבין זרועותיו של מורפיאוס, או הגרסה הפולנית המקומית שלו, מן הסתם עוד יותר מלנכולית ומדכאת מהמקור היווני. למחרת התכבדנו בהסרת הלוט מעל אותו שלט פשוט שבכמה מילים ניסה לגשר מעל לזוועות העבר הבלתי-מחיקות. באותו יום עוד הספקתי לראות את המקום בו עמד בעבר ביתה של סבתי. היום יש שם מגרש חניה עלוב למראה. דיכאון.

בטרבלינקה נפל האסימון.

מי שהיה שם יודע שלא מדובר במוזיאון המנציח את מוראות השואה באופן רגיל. נעשתה שם עבודה מאד מעניינת של פיסול, הצבת אנדרטות סמליות ויצירת מסלול מסלעים, המדמה את מסלול הרכבת שהובילה את היהודים לעבר גורלם המר. בשיאו של המסלול ניצב מעין "גן" של סלעים ועליהם חקוקים שמות כל הקהילות היהודיות בפולין שנמחו מעל פני האדמה בתוך זמן קצר להדהים, בין 1942-1945, ואתם עולם תרבותי שלם שהיה ואינו. לא שאני משתגע במיוחד על אותו עולם תרבותי יהודי-פולני, אך עצם המחשבה על האופן בו זה הושמד, מדינו להפוך על פיה את תנועת המעיים של כל אדם שפוי ולגרום לך לרצות לצעוק. חזק.

בילינו בוורשה יום וחצי. עיר מעניינת. הרבה אנשים צעירים ואדיבים. שוטטתי ברחובות. דמיינתי איך יכולים היו החיים שלי להיראות אילולא קרה מה שקרה, אילו אבא שלי היה נשאר לגור בעיר הזו, אילו אני הייתי נולד בה. בשורה התחתונה, לא תודה.

לפני שעזבנו בחזרה לישראל, נסענו, אמי ואני, לבית הקברות של רובע פראגה, שם התגוררו היהודים העניים של וורשה, שם נולד אבי ושם חייתה משפחתו. רצינו לנסות ולחפש איזשהו שריד או זיכרון למשפחה שלנו בבית העלמין היהודי. המונית הורידה אותנו אל מול שערים עצומים, שמאחוריהם שוכן בית הקברות הגדול ביותר שראיתי מעודי. שטח עצום, מיוער ויפהפה. ללא מצבות בכלל, למעט כמה שהוצבו שם כדי להמחיש את האופן בו נראה בעבר, לפני שהשלטון הנאצי החליט להשתמש במצבות השיש היהודיות כדי לרצף את מסלולי ההמראה בשדה התעופה בוורשה הכבושה. אני חושב שהמראה הזה היה אחד המדכאים ביותר בו חזו עיני אי-פעם. ואני אוהב בתי קברות, אבל כאלה שיש מה לראות בהם. עתיקים, עמוסי מידע חקוק באבן על אנשים שנפטרו לפני מאות שנים. כאלה שאירופה מלאה בהם. אבל לא כך בבית הקברות ברובע פראגה שבוורשה.

לבדי אכונן עולמות, לבדי

לבדי אקונן לחורבות, לבדי

לבדי ארנין לריבוני, לבדי

לבדי.

 שלט העיר גרייאבו

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על משהו ליום השואה 2013

  1. תמי הגיב:

    בלתי נתפס ויחד עם זאת כל כך מוחשי ברגע שדורכים על אדמת בית הקברות הזה. הצל הענק שלנו פתאום מופיע. כאן בארץ, השמש החזקה לא מאפשרת לו להיראות.
    השיר מבטא במעט מילים תחושות של תהום רבה.
    תמי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s