השיר המושלם

השיר המושלם

רוג'ר הודג'סון מסופרטרמפ כבר לא ילד. הזמר עם הקול הגבוה המשגע שנולד ב- 1950 חוגג השנה 63 שנים. אני התוודעתי למוסיקה שלו כשהייתי בן 15, בשנת 1979. כמו כולם באותו זמן שמעתי ואהבתי את The Logical Song, שהביא למצעדי הלהיטים סאונד חדש ומגניב ביותר, תוך כדי הפיכת הלהקה המצוינת הזו, סופרטרמפ, למכונת להיטים, בתהליך מעצבן במיוחד שעבר על לא מעט להקות בשנות השבעים והשמונים, שלאחר שהבינו באיזה צד מרוחה החמאה החלו לייצר מוסיקה שטחית, בניגוד מוחלט למוסיקה האמנותית שחיברו עד אז.

מי שפתחה לי את החלון למוסיקה האמיתית שסופרטרמפ עשתה לפני "ארוחת בוקר באמריקה" הייתה אורנה, חברתי הטובה. הכרתי אותה בכיתה י' ב"תיכון חדש", אליו הגעתי כנער מלנכולי ומבולבל היישר מהצפונבוניה הנוראית של הרצליה פיתוח. כפי שקורה לעתים בחיים, היכרויות משמעותיות מתחילות לכאורה בדרך מקרה. לאחר שבמשך כמה שבועות עיני עקבו מבלי משים אחרי הילדה היפה הזו, עם העיניים החומות החזקות והמראה המרדני, החליטה המחנכת להושיב אותנו ביחד, ליד אותו שולחן בכיתה.

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה שהניבה הרבה מאד גילויים, שיחות נפש והרחבת תודעה, ופתחה נתיב קרמאטי שנמשך עד היום, למרות שאורנה גרה כבר הרבה מאד שנים בניו-יורק. הדרך הזו הובילה בהמשכה להיכרות עם הסצנה של הליקוויד, הפינגווין וקולנוע דן, המועדונים התל אביבים הראשונים שהביאו למזרח התיכון את האווירה הגותית האפלה מאירופה והפכו את העיר הקטנה והפרובינציאלית שעל חופי הים התיכון למקום בו שאיפות להפיכה למרכז תרבותי כבר לא נשמעו כמו מילים גסות לגמרי.

התחלנו עם Even in the Quietest Moments המופלא ואז כבר גיליתי בעצמי את האלבומים המוקדמים יותר מ-1974 ו- 1975, שליוו אותי במהלך שנות הנעורים הסוערות ותפסו מקום מכובד ביותר לצד אלה של ג'נסיס, יס, פינק פלויד ועוד להקות רבות אחרות מבית היוצר חסר המנוח של אנגליה הפוסט-אימפריאלית.

שנים רבות לא שמעתי סופרטרמפ. המוסיקה שלהם נשארה מאחור, כזיכרון נעורים מתוק ומדוכדך. האזנתי להמון דברים אחרים, התעמקתי במוסיקה של באך, ניגנתי הרבה בפסנתר ואפילו ניסיתי בעצמי ליצור מוסיקה. מדי פעם שלפתי את אחד הדיסקים שלהם מהספרייה שלי, שמעתי בהנאה ונפרדתי שוב ושוב לשלום עד לפעם הבאה, כעבור כמה שנים. שום דבר יוצא דופן. שום דבר שונה מעשרות להקות אחרות שהמוסיקה שלהן מוצאת את דרכה לנגן הדיסקים במכונית שלי מדי כמה זמן.

לפני כמה שבועות שלחתי יד שוב לאלבום Crisis, What Crisis המשובח והתחברתי מחדש, בפעם המי-יודע-כמה, לשיר The Meaning, שהוא באמת אחד מהשירים הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם. כל מי שזקוק לתזכורת לכך שהוא בעצם ישן רוב הזמן מוזמן לשמוע אותו שוב ושוב. זה שיר שמכה בך בעוצמה מטורפת ומתוזמר באופן מושלם.

אבל, כמו אחרי כל סערת נפש אמיתית, חייבת להגיע גם רגיעה והשלמה, כדי שהנודד ברוחו יוכל לפחות לדמיין כי הגיע לחוף מבטחים.

וכך גם כאן, עם השיר הסוגר את האלבום הזה, "שנינו", Two of Us. השיר המושלם.

התבונני בי, אני כתם של חול

ואני בונה חלומות בארצה של זרה

תאמרי לי מדוע אכפת לי

תאמרי לי מדוע אכפת לי

בכל פעם שאני מדוכדך

הם מרימים אותי ומסחררים אותי סביב

תאמרי לי לאן אנו הולכים

תאמרי לי לאן אנו הולכים מכאן

מה עלינו לגלות

מה עלינו לגלות

בשממה, אותה מביאה הבדידות הזו,

כל עוד שיש את שנינו

כל עוד שיש את שנינו

אני אמשיך לזרום

הלא תאחזי אותי

מתי האדם יגלה

מתי אנחנו נגלה

את מה שהיקום ממתין לשמוע

כל עוד שיש את שנינו

כל עוד שיש את שנינו

כל עוד שיש את שנינו

אנו נמשיך לזרום

להפתעתי, גיליתי כי הודג'סון חזר להופיע כבר לפני כמה שנים ועושה את זה באופן מאד אינטנסיבי ברחבי העולם. הוא נראה לא רע לגילו ואפילו עדיין שר מצוין. מה שאני עדיין לא מבין הוא כיצד תובנות משנת 1975 של בחור אנגלי בן 25 מצליחות לחלחל היום, בשנת 2013, ללבו של גבר ישראלי בן 49, ולהרעיד אותו כאילו מעולם לא באמת התבגר.

הנה לינק להופעה חיה של הודג'סון מספטמבר האחרון בסן-דיאגו: