השיר המושלם

השיר המושלם

רוג'ר הודג'סון מסופרטרמפ כבר לא ילד. הזמר עם הקול הגבוה המשגע שנולד ב- 1950 חוגג השנה 63 שנים. אני התוודעתי למוסיקה שלו כשהייתי בן 15, בשנת 1979. כמו כולם באותו זמן שמעתי ואהבתי את The Logical Song, שהביא למצעדי הלהיטים סאונד חדש ומגניב ביותר, תוך כדי הפיכת הלהקה המצוינת הזו, סופרטרמפ, למכונת להיטים, בתהליך מעצבן במיוחד שעבר על לא מעט להקות בשנות השבעים והשמונים, שלאחר שהבינו באיזה צד מרוחה החמאה החלו לייצר מוסיקה שטחית, בניגוד מוחלט למוסיקה האמנותית שחיברו עד אז.

מי שפתחה לי את החלון למוסיקה האמיתית שסופרטרמפ עשתה לפני "ארוחת בוקר באמריקה" הייתה אורנה, חברתי הטובה. הכרתי אותה בכיתה י' ב"תיכון חדש", אליו הגעתי כנער מלנכולי ומבולבל היישר מהצפונבוניה הנוראית של הרצליה פיתוח. כפי שקורה לעתים בחיים, היכרויות משמעותיות מתחילות לכאורה בדרך מקרה. לאחר שבמשך כמה שבועות עיני עקבו מבלי משים אחרי הילדה היפה הזו, עם העיניים החומות החזקות והמראה המרדני, החליטה המחנכת להושיב אותנו ביחד, ליד אותו שולחן בכיתה.

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה שהניבה הרבה מאד גילויים, שיחות נפש והרחבת תודעה, ופתחה נתיב קרמאטי שנמשך עד היום, למרות שאורנה גרה כבר הרבה מאד שנים בניו-יורק. הדרך הזו הובילה בהמשכה להיכרות עם הסצנה של הליקוויד, הפינגווין וקולנוע דן, המועדונים התל אביבים הראשונים שהביאו למזרח התיכון את האווירה הגותית האפלה מאירופה והפכו את העיר הקטנה והפרובינציאלית שעל חופי הים התיכון למקום בו שאיפות להפיכה למרכז תרבותי כבר לא נשמעו כמו מילים גסות לגמרי.

התחלנו עם Even in the Quietest Moments המופלא ואז כבר גיליתי בעצמי את האלבומים המוקדמים יותר מ-1974 ו- 1975, שליוו אותי במהלך שנות הנעורים הסוערות ותפסו מקום מכובד ביותר לצד אלה של ג'נסיס, יס, פינק פלויד ועוד להקות רבות אחרות מבית היוצר חסר המנוח של אנגליה הפוסט-אימפריאלית.

שנים רבות לא שמעתי סופרטרמפ. המוסיקה שלהם נשארה מאחור, כזיכרון נעורים מתוק ומדוכדך. האזנתי להמון דברים אחרים, התעמקתי במוסיקה של באך, ניגנתי הרבה בפסנתר ואפילו ניסיתי בעצמי ליצור מוסיקה. מדי פעם שלפתי את אחד הדיסקים שלהם מהספרייה שלי, שמעתי בהנאה ונפרדתי שוב ושוב לשלום עד לפעם הבאה, כעבור כמה שנים. שום דבר יוצא דופן. שום דבר שונה מעשרות להקות אחרות שהמוסיקה שלהן מוצאת את דרכה לנגן הדיסקים במכונית שלי מדי כמה זמן.

לפני כמה שבועות שלחתי יד שוב לאלבום Crisis, What Crisis המשובח והתחברתי מחדש, בפעם המי-יודע-כמה, לשיר The Meaning, שהוא באמת אחד מהשירים הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם. כל מי שזקוק לתזכורת לכך שהוא בעצם ישן רוב הזמן מוזמן לשמוע אותו שוב ושוב. זה שיר שמכה בך בעוצמה מטורפת ומתוזמר באופן מושלם.

אבל, כמו אחרי כל סערת נפש אמיתית, חייבת להגיע גם רגיעה והשלמה, כדי שהנודד ברוחו יוכל לפחות לדמיין כי הגיע לחוף מבטחים.

וכך גם כאן, עם השיר הסוגר את האלבום הזה, "שנינו", Two of Us. השיר המושלם.

התבונני בי, אני כתם של חול

ואני בונה חלומות בארצה של זרה

תאמרי לי מדוע אכפת לי

תאמרי לי מדוע אכפת לי

בכל פעם שאני מדוכדך

הם מרימים אותי ומסחררים אותי סביב

תאמרי לי לאן אנו הולכים

תאמרי לי לאן אנו הולכים מכאן

מה עלינו לגלות

מה עלינו לגלות

בשממה, אותה מביאה הבדידות הזו,

כל עוד שיש את שנינו

כל עוד שיש את שנינו

אני אמשיך לזרום

הלא תאחזי אותי

מתי האדם יגלה

מתי אנחנו נגלה

את מה שהיקום ממתין לשמוע

כל עוד שיש את שנינו

כל עוד שיש את שנינו

כל עוד שיש את שנינו

אנו נמשיך לזרום

להפתעתי, גיליתי כי הודג'סון חזר להופיע כבר לפני כמה שנים ועושה את זה באופן מאד אינטנסיבי ברחבי העולם. הוא נראה לא רע לגילו ואפילו עדיין שר מצוין. מה שאני עדיין לא מבין הוא כיצד תובנות משנת 1975 של בחור אנגלי בן 25 מצליחות לחלחל היום, בשנת 2013, ללבו של גבר ישראלי בן 49, ולהרעיד אותו כאילו מעולם לא באמת התבגר.

crisiswhatcrisis

הנה לינק להופעה חיה של הודג'סון מספטמבר האחרון בסן-דיאגו:

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על השיר המושלם

  1. בועז כהן הגיב:

    הוא נראה מעולה, נשמע מצוין – ומשמח לגלות שיותר מ-30 שנה חלפו מהשיא של "ארוחת בוקר באמריקה", וזה עדיין רלוונטי לנו.

  2. Uri Zilberberg הגיב:

    זכיתי לראות אותו בהופעות שלו כבר 6 פעמים! אני לא אפסיק להינות מהמוסיקה שלו לעולם!

    • isaaclubelsky הגיב:

      איזה כיף לך! גם אני רוצה. יש לו לוח הופעות עמוס מאד בחודשים הקרובים. מהקטעים ביוטיוב נראה שהוא מופיע כמו שאנחנו נושמים. בלי יותר מדי עניינים ופוזות. עולה על הבמה ועושה את מה שהוא עושה הכי טוב. נראה אדם מפותח.

  3. Eli Sagie הגיב:

    פוסט יפה.
    הודג'סון אכן נראה ונשמע מצויין. אני מיד הולך לשלוף את הדיסקים שלהם מארגז הדיסקים. ממש מחזיר אותי לגיל הנעורים.

  4. שי זורניצר הגיב:

    איזה חומר משובח ליום שבת בבוקר!

  5. Shay Rimon הגיב:

    הכרתי את סופרטרמפ הרבה לפני "ארוחת הבוקר" המצליחה, ויש לציין שגם אז, עבור מאזיני הרוק המתקדם ה"כבדים", וכבדים היינו, הם היו מין "לייט" כזה. היו אלה השנים של ה"יצירות" הארוכות, המלודיות המפותלות והמעברים המוזיקליים המחוכמים. לקח שנים וקילוף המון קליפות לגלות את המלודיות היפות שלהם, ושל להקות אחרות, להתאהב במוזיקה הפשוטה והיפה שהשאירו. בכל אופן, זה תמיד היה אצלי הפייבוריט:

    • בועז כהן הגיב:

      בזמן אמת (שנות השבעים) כשהיינו נערים, באמת "סופרטרמפ" נחשבה לליגה השניה של הלהקות, ולא נתנו להם כבוד כמו זה שקיבלו קינג קרימזון, יס, ג'נסיס ו-ואן דר גראף ג'נרייטור

      אבל עם הזמן התודעה נפקחה ונפתחה והבנו, לא רק אני, רוב חבריי, כמה מצויינת היתה הלהקה הזו

      • isaaclubelsky הגיב:

        ויש עוד עניין קטן שנדמה שמתחדד ומתעדן ככל שחולפות השנים, כאשר מסתכלים לאחור ו"שופטים" בתחרות וירטואלית בין להקות: היכולת להביע את עצמך באופן מזוקק.

  6. Yanai הגיב:

    לסופרטרמפ אכן היו טקסטים מעולים שנגעו בי ישירות במהות שאלות הטרום התבגרות שלי (ועדיין מענגות אותי כעת בתקופת ההתבגרות:), וכל זה הרגשתי שהם בתפקיד של שוטה הכפר בתחפושת צבעונית ופעמונים לראשם -כך שאצלי הם ׳כן׳ ישבו בנחת בחצרו של מלך הארגמן ושות׳.
    ותודה אייזיק על הכתיבה המרחפת לעומקים שנגעה והעירה אותי ברגע לנעורי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s