הקורפוס ההרמטי, מאמר ראשון (Corpus Hermeticum)

הקורפוס ההרמטי: מאמר ראשון

הקורפוס ההרמטי הוא קובץ בן 18 "מסרים" (ועוד אחד בשם אסקלפיוס), בהם מתאר המספר, כהן דת מצרי קדום בשם הרמס טריסמגיסטוס (הרמס בעל שלוש הגדלויות, או המלכויות) על האופן בו בנוי העולם ועל הדרך באמצעותה אמור אדם לחיות את חייו. הקובץ של הרמס (ומכאן "הרמטי") מתארך עצמו לתקופה קדומה מזו של משה רבנו ואכן כך נתפס במשך מאות שנים, גם באירופה של תקופת הרנסנס, אשר התוודעה אליו במחצית השניה של המאה ה- 15. בשנת 1614 קבע איזאק קאזובון כי תארוך זה "מפוברק" ובאמצעים בלשניים תיארך את כתיבת הקורפוס ההרמטי לסביבות המאה השניה לספירה הנוצרית. תוכנו של הקורפוס ההרמטי הזין וממשיך להזין בעקיפין או במישרין את דמיונם של רבים המחפשים גאולה ופתרון לבעיית הכלייה והמוות. הסיבה המרכזית לכך היא המסר החתרני (ביחס לדוגמה הכנסייתית) של הקורפוס ההרמטי, לפיו האדם נברא במקור כדי לשמש כשליט היקום, לצדו של אביו, האל, וכי מעמדו הנוכחי של האדם נובע ממעין טעות קוסמית, שכמפורט להלן הביאה להפיכתו מבן אלמוות אנדרוגיני לבן-תמותה, זכר ונקבה. יש דרך, טוען הרמס טריסמגיסטוס, שבאמצעותה ניתן לשחזר את כוחו המקורי של האדם ולאפשר לו לקבל מחדש את מעמדו האלוהי.

המסר של הרמס טריסמגיסטוס: פוימאנדרס

פעם אחת, כאשר נחה עלי המחשבה על אודות הדברים שישנם, ונסקה מעלה, וחושי גופי הותרו מכבליהם, כמו אדם כבד שינה, לאחר שאכל יותר מדי או שעמל קשה, נדמה כי הופיעה לפני ישות אדירה, קראה בשמי ואמרה לי: "מה ברצונך לשמוע ולראות; מה ברצונך ללמוד ולדעת מהבנתך?"

"מי אתה?" שאלתי.

"אני פוימאנדרס", הוא אמר, "דעת הריבון. אני יודע מה אתה רוצה, ואני אתך בכל מקום."

אמרתי, "אני חפץ ללמוד על הדברים שישנם, להבין את טבעם ולדעת את האל. כל כך אני רוצה לשמוע!" אמרתי.

ואז הוא אמר לי: "התרכז בכל מה שאתה חפץ ללמוד, ואני אלמדך".

באמרו זאת, הוא שינה את צורתו, ובאופן מיידי הכל נפתח לפני. ראיתי חזון אינסופי שבו הכל נעשה לאור – בהיר ועולץ – ובזמן שראיתי את החזון התמלאתי אהבה כלפיו. לאחר זמן מה, עלתה בנפרד אפילה ונחתה – מלאת פחד ועגומה – מתלפפת באופן עקלקל עד שנראתה לי כמו נחש. ואז השתנתה האפילה למשהו בעל טבע מימי, סוערת באופן בל יתואר ומעלה עשן כמו אש. היא הפיקה שאגה מיבבת. ואז בקעה מקרבה זעקה ללא מילים, כמו קולה של הלהבה. אך מתוך האור רכבה מילה קדושה מעל הטבע המימי, ולהבה בלתי נשלטת עלתה מהטבע המימי אל על. האש הייתה זריזה ונוקבת ופעילה אף היא, ובשל האוויר הדליל היא עקבה אחר הרוח והתרוממה הרחק מהאדמה ומהמים כך שהיא נראתה מופרדת מהאש. אדמה ומים נשארו מאחור, מעורבבים האחד בשני, כך שלא ניתן היה להבחין בין האדמה לבין המים, אך הם נעו כדי לשמוע את המילה הרוחנית שנעה מעליהם.      

פוימאנדרס אמר לי: "האם הבנת את פשר החזון הזה?"

"אני עוד אצליח לדעת," אמרתי.

"אני האור אותו ראית, הדעת, אלוהיך," הוא אמר, "אשר התקיים לפני הטבע המימי שנוצר מתוך האפלה. המילה נותנת-האור שמוצאה מהדעת, היא בנו של האל."

"המשך," אמרתי.

"הבן, אפוא, את האור, והכר בו." לאחר שאמר זאת, הוא הביט בפני לזמן כה ארוך עד שנחרדתי ממנו. אך כאשר הרים את ראשו, ראיתי בדעתי את אורם של כוחות האינסוף ויקום ללא גבולות אשר כך נוצר. האש, תחומה בידי כוח עצום ומוכנעת, שמרה על מקומה היציב. אלה היו מחשבותיי בחזון אותו חוויתי בגלל המסר של פוימאנדרס. כיון שהייתי מבועת וחושי מבולבלים, הוא דיבר אלי שנית.

"מה שראית בעיני רוחך הוא צורת הארכיטיפים, קדם-העיקרון אשר קיים לפני התחלה ללא סוף." זה מה שאמר לי פוימאנדרס.

"המרכיבים של הטבע – מאיפה הם נוצרו?" שאלתי.

והוא ענה: "מעצתו של אל, אשר הפנים את המילה וצפה ביופיו של היקום, חיקה אותו, ונעשה ליקום בעצמו דרך מרכיביו שלו וצאצאותיו הנשמות. הדעת, אשר היא האל, בהיותו אנדרוגינוס ומתקיים כחיים וכאור, ילד דעת נוספת באמצעות הדיבור, יוצר, אשר כאל האש והנפש, יצר שבעה מושלים. הם מקיפים את יקום החושים במעגלים וממשלתם מכונה גורל."

"מהמרכיבים הנשקלים מטה, מילתו של האל זינקה היישר למלאכתו הטהורה של הטבע והתאחדה עם דעתו של היוצר (שהרי למילה הייתה את אותה המהות). המרכיבים כבדי המשקל של הטבע הושארו מאחור, משוללי תבונה, כדי שיהיו חומר ותו לא. היוצר, יחד עם המילה, אשר מקיף את המעגלים ומסחרר אותם בבהילות, הפנה אותם במיומנותו, ואפשר להם להסתובב מהתחלה אינסופית לעבר סוף ללא גבולות, המתחיל היכן שהוא מסתיים. סובבים כפי שהדעת מורה להם לעשות, המעגלים הוציאו מתוך המרכיבים הכבדים יצורים חיים ללא בינה (כיון שלא שמרו יותר את המילה בתוכם). והאוויר הוציא דברים מכונפים. המים (הוציאו) דברים ששוחים. האדמה והמים הופרדו האחד מהשני כפי שרצתה הדעת, והאדמה הוציאה מתוכה דברים חיים ששמרה בתוכה, בהמות עם ארבע רגליים, ודברים זוחלים, חיות פרא וחיות מאולפות."

"הדעת, אבי הכל, אשר הוא החיים והאור, ילד אדם בצלמו אשר אותו אהב כילדו שלו. האדם היה נאה ביותר: היה לו את מראה האב. והאל, אשר היה מאוהב באמת בצורתו שלו, העניק לו את כל כוחות היצירה שלו. לאחר שהאדם בחן את מה שברא היוצר בעזרת אביו, שאף גם הוא ליצור והאב הסכים לכך. משנכנס לספירת היוצר, היכן שאמורה הייתה להיות לו אוטוריטה גמורה, האדם בחן את יצירותיו של אחיו. המושלים אהבו את האדם וכל אחד מהם העניק לו נתח ממעמדו שלו. לאחר שהאדם למד היטב את מהותם של המושלים וחלק את טבעם, הוא שאף לחרוג מגבולות המעגלים כדי לבחון את שלטונו של הכוח המושל באש."

"לאחר שנעשה שליטו של יקום בני-התמותה ובעלי החיים חסרי הדעת, יצא האדם מתחומיו והתבונן מלמעלה מבעד למערכת הקוסמית, כך שהציג חזות נאה כשל אל עבור הטבע הנמוך. הטבע חייכה באהבה כאשר ראתה אותו, הוא אשר לא ניתן לשבוע מיופיו ואשר אוצר בתוכו את כל עוצמת המושלים ואת תבנית האל, כיון שבהשתקפות המים היא ראתה את תבניתו הנאה ביותר של האדם ומעל לאדמה את צלו. כאשר ראה האדם במים את השתקפותו כפי שהייתה בטבע, הוא אהב אותה ורצה לגור בתוכה; משאלה ופעולה באו באותו הרגע, והאדם יישב את התבנית חסרת הדעת. הטבע אימצה את אהובה וחיבקה אותו, כיון שהם היו נאהבים."

זו הסיבה שבגללה, בשונה מכל יצור חי אחר על פני האדמה, יש למין האנושי טבע כפול – בן תמותה בגופו, אך נצחי בטבעו האנושי. למרות היותו נצחי ושליט על כל הדברים, המין האנושי מושפע מהמוות כיון שהוא כפוף לגורל; לכן, למרות שהאדם נמצא מעל המערכת הקוסמית, הוא נעשה לעבד בתוכה. הוא אנדרוגינוס כיון שהוא נוצר מאב אנדרוגיני, והוא אינו ישן לעולם כיון שמוצאו מהאחד שלעולם אינו ישן. עדיין, אהבה ושינה הם שליטיו."

ולאחר מכן: "…, הו, דעתי. אני אוהב גם את המילה."

פוימאנדרס אמר: "זה המסתורין אשר הוחבא עד לעצם היום הזה. כאשר הטבע שכבה עם האדם, היא הרתה פלא מופלא מאד. בתוכו התקיים טבע התבנית הקוסמית של השבעה, העשויים מאש ומרוח, כפי שסיפרתי לך, וללא דיחוי ילדה הטבע מיד שבעה אנשים, אנדרוגינים ומושבחים, שטבעם היה זהה לזה של שבעת המושלים."

ולאחר מכן: "הו, פוימאנדרס, עכשיו אני משתוקק לדעת ורוצה לשמוע; אל תפסיק לספר."

ופוימאנדרס אמר, "הס; עדיין לא סיימתי לגלות בפניך את המסר הראשון."

"כפי שאתה רואה, אני שותק," אמרתי.

"ובכן, כפי שאמרתי, לידתם של השבעה הייתה כדלקמן. האדמה הייתה הנקבה. המים ביצעו את ההפריה. האש שימשה ככוח הגדילה. הטבע לקחה רוח מהאתר ובראה גופים בצורת אדם. מתוך החיים והאור נעשה האדם לנשמה ולדעת; מתוך החיים נוצרה הנשמה, מן האור נוצרה הדעת, וכל הדברים בעולם החושים נותרו כך עד שתם עידן ודברים שונים החלו להתקיים."

"האזן לשאר דברי, המילים אותן אתה משתוקק לשמוע. כאשר נשלם העידן, החיבור בין כל הדברים הופרד בידי עצתו של האל. כל הדברים החיים, שהיו אנדרוגינים, הופרדו לשני חלקים- וביניהם גם בני האנוש – ובחלקם נעשו זכרים, וחלקם לנקבות. אך האל מיד נשא נאום קדוש: 'פרו ורבו בהמוניכם, כל היצורים ויצירי הכפיים, ותנו לזה המודע לזהות את היותו בן אלמוות, את היותה של התשוקה הסיבה למוות, ותנו לו להכיר בכל אשר קיים.' "

"לאחר שהאל אמר זאת, גרמה ההשגחה האלוהית, מבעד לגורל ולתבנית הקוסמית, לפעילות של משגל ויצרה פעולות של הולדה; וכל הדברים הוכפלו במספרם בהתאם למינם. האחד, אשר זיהה עצמו, השיג את הטוב הנבחר, אך האחד אשר אהב את הגוף שנולד כתוצאה מטעות התשוקה, הולך באפילה, בתעייה, וסובל מהשפעות המוות."

"אלה שאין בידיהם ידע, איזה עוולות גדולות עוללו," שאלתי, "שצריך למנוע מהם את האלמוות?"

"אתה מתנהג כאדם שלא נתן דעתו על מה ששמע. האם לא אמרתי לך לחשוב?"

"אני חושב; אני זוכר; ואני גם אסיר תודה."

"אם הבנת, אמור לי: מדוע אלה החיים במוות ראויים למוות?"

"כיון שמה שמעניק גדילה בראשונה לגוף האדם היא האפילה מלאת השנאה, שממנה נובע הטבע המימי, שממנה נוצר הגוף בעולם החושים, שממנה שותה המוות."

"באמת ובתמים הבנת. אבל כיצד ניתן להסביר מדוע 'הוא אשר הבין את עצמו מתקדם לעבר האל', בהתאם לחזון האל?"

"כיון", אמרתי, "שאב כל הדברים עשוי מאור ומחיים, וממנו נולד האדם."

"היטבת לומר את דבריך. חיים ואור הם האל והאב, ממנו נוצר האדם. אם כך, אם תלמד כי אתה עשוי מאור ומחיים וכי מוצאך מהם, תוכל להתקדם בשנית לעבר החיים." זה מה שאמר פוימאנדרס.

"אך אמור לי שנית", שאלתי, "כיצד אוכל להתקדם לעבר החיים, הו, דעת? הרי האל אמר, 'תנו לאדם המודע לעצמו לזהות את עצמו'. לכל האנשים יש מודעות, הלא כן?"

"נצור לשונך, חבר. די לדיבורים. אני עצמי, הדעת, נוכח עבור הברוכים והטובים והטהורים והרחומים – לאלה החשים פליאה – ונוכחותי נעשית למסייעת; הם מכירים במהירות את הכל, משרתים באהבה את האב ומודים, מהללים ושרים בדבקות זמירות על פי הסדר הנאה בעיניו. לפני שהם מוסרים את גופם למותו הראוי, הם מתעבים את החושים כיון שהם רואים את השפעותיהם. או שאני, הדעת, לא אתיר להשפעות הגוף להכות ולפעול את פעולתן עליהם. כשומר השער, אמנע את כניסת הרשע והפעולות המבישות, ואבתק את החרדות הנובעות מהם. אך מאלה אשמור מרחק – חסר המחשבה והרשע והזד והקנאי ותאב-הבצע והאלים והכופר בקדושה – ואפנה את הדרך בפני הדמון הנוטר אשר פוצע את האדם הרשע, תוקף את חושיו עם האש המשוננת וכך מחמש אותו טוב יותר לעשיית מעשים נפשעים, כדי שיסבול מפגיעה קשה עוד יותר. אדם שכזה אינו מפסיק לרדוף אחר סיפוק תאבונו שאינו יודע שובע, נאבק באפילה ללא סיפוק. הדבר מענה אותו וגורם ללהבה לשרוף אותו עוד יותר."

לימדת אותי הכל היטב, הו, דעת, בדיוק כפי שרציתי. אך ספר לי שוב על הדרך למעלה; ספר לי כיצד זה קורה."

ועל כך ענה פוימאנדרס: "ראשית, על-ידי שחרור הגוף החומרי אתה מאפשר את התמרת הגוף עצמו, ואז נעלמת הצורה שהייתה לך. אתה מוסר לדמון את המזג שלך, שנעשה כעת בלתי פעיל. חושי הגוף מתעלים וזורמים בחזרה לעבר מקורותיהם, ותוך כדי כך נעשים לחלקים נפרדים המתערבבים מחדש עם האנרגיות שלהם. התחושה והכמיהה עוברות ליקום הלא-הגיוני. כתוצאה מכך מואץ האדם דרך התבנית הקוסמית, ובשלב הראשון מוותר על אנרגיית הצמיחה והכיליון; בשלב השני על מכניזם הרשע, מנגנון שנעשה עכשיו לבלתי פעיל; ובשלישי על אשליית התשוקה, עכשיו בלתי פעילה; ברביעי על התנשאות השליט, שמשתחררת מיתרונה; בחמישי על יומרה חוטאת ועל פזיזות נועזת; בשישי על הדחפים הרעים הנובעים מעושר, כעת בלתי פעילים; ובנתיב השביעי על התרמית האורבת. ואז, משהופשט מכל ההשפעות של התבנית הקוסמית, נכנס האדם למחוז שמעל שבעת הרקיעים (ogdoad); יש בידיו את כוחו הנכון, ולצד המבורכים הוא מהלל את האב. אלה הנמצאים שם עולצים בנוכחותו, ומשנעשה דומה לבני-לווייתו, גם הוא שומע עוצמות מסוימות המתקיימות מעבר לשבעת הרקיעים ומהלל את האל בקול מתוק. הם קמים לפני האב באופן מסודר ומוסרים עצמם לכוחות, ומשנעשים בעצמם לכוחות, הם נכנסים לתוכו של האל. זה הטוב הסופי עבור אלה שקיבלו ידע: להיעשות לאל. מדוע אתה עדיין מתמהמה? משלמדת על כל זה, האין עליך להיעשות למורה-דרך עבור הראויים כדי שדרכך יוכל האל להציל את המין האנושי?"

בעודו אומר לי דברים אלה, פוימאנדרס הצטרף לכוחות. אז הוא שלח אותי, ממונה ומודרך בטבעו של היקום ובחזון העילאי, לאחר שהודיתי לאבי-הכל והללתיו. והתחלתי להורות את המין האנושי על אודות יפי הקדושה והידע: "אנשים, ילידי-האדמה, אתם שנכנעתם לשתיינות ולשינה ולהתעלמות מהאל, התפכחו ושימו קץ לחולי השתיינות שלכם, כי אתם מכושפים בשינה לא מודעת."

כאשר הם שמעו אותי, הם התאספו סביב בהסכמה. ואמרתי, "מדוע נכנעתם למוות, אנשים ילידי האדמה, בעוד שיש לכם את הזכות לחלוק אלמוות? אתם, אשר סבבתם בטעות, שחברתם עם הבורות, חשבו שנית: הימלטו מהאור המוצל; נטשו את השחיתות מאחוריכם ובואו לחלוק באלמוות."

חלק מהם, אשר נכנעו בפני דרך המוות, חידשו את לעגם ופרשו, בעוד שאלה מהם אשר השתוקקו ללמוד השתוחחו לרגלי. לאחר שאמרתי להם להזדקף, נעשיתי למדריך עבור בני גזעי, מלמדם את המילים – כיצד להינצל ובאיזה אופן – וזרעתי את מילות החוכמה בקרבם, והם רוו מהמים האמברוזיים. כאשר נטה הערב ואורה של השמש כמעט ונעלם, ציוויתי עליהם להודות לאל, וכאשר כל אחד מהם סיים את הודייתו, הוא שב למיטתו שלו.

בתוכי פנימה זכרתי את טוב לבו של פוימאנדרס, וחשתי שמחה עמוקה, כיון שהתמלאתי עם מה שאליו קיוויתי, כיון ששנת גופי נעשתה לשלוות הנפש, סגירת שמורות עיני נעשתה לראייה אמיתית, הדממה שלי הייתה הרה בטוב, והולדת המילה נעשתה להולדת טוב. זה קרה לי כי הייתי נכון לקבל את הדעת – את פוימאנדרס, אשר הוא המילה של הרשות (העליונה). הגעתי, מתוך השראת נשימתה הנעלה של האמת. לכן, אני מהלל את האל האב מתוך נשמתי ובכל עוצמתי:

קדוש הוא האל, אבי הכל;

קדוש הוא האל, שמשפטו נעשה בידי כוחותיו שלו;

קדוש הוא האל, השואף להיות מוכר והמוכר בידי אנשיו שלו;

קדוש אתה, שעל ידי המילה בראת את כל אשר ישנו;

קדוש אתה, אשר ממך נברא כל הטבע כתמונה;

קדוש אתה, שהטבע לא יצר ממך דמות כשלך;

קדוש אתה, חזק יותר מכל כוח;

קדוש אתה, הנעלה מעל לכל המידות המצוינות;

קדוש אתה, עצום יותר מתשבחות.

אתה, שאליך אנו פונים בדממה, זה שאי-אפשר להגות את שמו, זה שאי אפשר לאמרו, קבל את מנחות האמירות הטהורות הבאות מהלב ומהנשמה, העולות עד אליך. הענק לי את משאלתי שלא להיכשל בידע המותאם למהותנו; תן לי כוח; ועם מתנה זו אביא להארתם של אלה החיים בבורות, אחיי לגזע, אך עדיין בניך. כך אני מאמין ומעיד; אני מתקדם לעבר חיים ואור. ברוך אתה, אב. הוא אשר הוא האדם שלך מבקש להצטרף אליך במלאכת הקידוש כיון שאתה הענקת לו את הסמכות.      

    

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספר החיים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הקורפוס ההרמטי, מאמר ראשון (Corpus Hermeticum)

  1. פינגבאק: ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן – חלק ה' ואחרון: סופו של סמית « לולאת האל

  2. kobynehushtan הגיב:

    מעולה ותודה לך על עבודתך זו

  3. דניאל הגיב:

    האם יש תרגום עברי של כל הקורפוס?

    • Isaac Lubelsky הגיב:

      היי דניאל,
      לצערי, עד כמה שידוע לי, אין תרגום מלא. יש, עם זאת, תרגומים שונים לאנגלית. תרגומו של ברייאן קופנהאבר נראה לי הטוב מכולם.

  4. זאב בן אריה הגיב:

    אייזק שלום
    פעם ראשונה נתקל בעבודתך, משמח ביותר! עבודה חשובה וטובה
    אולי כדאי להחליף את התרגום שלך ללוגוס – מילה, בתרגום ל"הגיון" "הסדר של הבריאה" זה משנה לחלוטין את הקטע ועושה שכל
    בכל מקרה תודה ויישר כוח
    זאב בן אריה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s