דגל שק!

דגל שק! לכבוד יום העצמאות ה- 64

דדל. כך קרא לדגל הילד קופלה קוקוריקו, גיבור סיפורו של שלום עליכם, שבשל פגם בדיבורו שיבש עיצורים שונים וכינה את עצמו טופלה טוטוריטו. שלום עליכם, שהרחוב בו אני גר נקרא על שמו, היה בעל חוש הומור מפותח. אני תוהה איזה פנינים היה עטו מייצר לו זכה לגור בישראל של 2012 ולמקם בה גיבורים מעין אלה.

נדמה לי שטופלה היה מסתדר כאן מצוין, במדינה העוברת תהליכי אינפנטיליזציה מואצים בשנים האחרונות, מדינה אותה הנהיגו בעבר הלא רחוק פוליטיקאים שהיה להם שם משפחה.    

דגל הוא חתיכת בד מצוירת, אליה אמורה זיקתנו הלאומית להתנקז במין אקט כמו-מאגי. הוויה שלמה, האמורה להגדיר את האדם המודרני, החי את חייו ביקום בלתי מובן, ומתבקש להתייחס לקהילה לאומית גדולה כאילו הייתה משפחתו הקרובה. אלף ואחת מילים לא יוכלו להסביר את תחושת ההשתייכות המתמצה בפיסת בד צבועה, אליה נוהה הנפש בעתות רגשה, לכיוונה משתפכת הנשמה ברצותה בחיבוק אוהב של ציבור גדול ממנה. כמו חתיכת הפאזל האחרונה, המגיעה למנוחה ולנחלה לאחר שהונחה במקום המתאים בתצרף שהושלם זה עתה, בגניחה מסופקת של אנחת רווחה.

כשהייתי ילד, היו האנשים בוחנים בקפידה את מרפסות שכניהם בימים שלפני יום העצמאות. האם מישהו איחר בתליית הדגל בחזית הבית? אולי השכן ממספר 14 אינו מספיק פטריוט, כיון שתלה את דגלו רק בערבו של יום העצמאות ולא הגדיל לעשות כמו השכן ממספר 4 שבילה ערב שלם בתליית דגלים עוד לפני יום השואה? האם היקפו של הדגל מספק? האם הדגל נקי וחף מבלאי? הניתן להתייחס לשורה מחוברת של דגלים קטנים וחביבים, המתבדרים בבריזת אחר-הצהריים של חודש אפריל, באותו כובד ראש כמו אל דגל גדול של ממש, המתנופף ברצינות ובאווירת חשיבות עצמית, המעידה אלף מונים על תקינותו הפוליטית של בעליו?

שאלות כבדות משקל כאלה היו פעם בשנה חלק מהמטען הנפשי של חברת המהגרים הישראלית בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. עם זאת, חברה זו קידשה את האתוס של ה"צבר", ה"סברה", לכדי מודל חיקוי מובהק. אמנם, הצבר הוקיר דגלים, אך בינינו, בוודאי שלא נהג להתעטף בהם כבחיתול גדול או להבדיל כבתכריך. מספיק היה לו לתלות דגל פעם בשנה. וכל עוד שכך, מה לנו כי נלין? מתן אפשרות לביטוי רגשי-לאומי פעם בשנה היא תופעה מקובלת בכל העולם, באמצעותה האליטה השלטת מזכירה לעם מי בדיוק הבוס שלו ולהיכן הוא צריך להפנות את תודתו והוקרתו על עצם השתייכותו לקבוצה נבחרת ומצוינת. תקראו לזה הקבוצה הנבחרת והמצוינת של "האנגלים", ה"צרפתים", ה"צפון-קוריאנים", ה"איראנים". הכל אותו הדבר. עם מתן אפשרות ניקוז כזו פעם בשנה אין לי בעיה של ממש. אפילו להפך. היא יכולה לטהר ביעילות מקומות בהם מחסור באוורור חד-שנתי עלול לטפח רקב לחלוחי שתוצאותיו הרסניות בהרבה.       

דגלים ונסים מלווים את המין האנושי כבר אלפי שנים ומשמשים את הצורך הבסיסי בהגדרה פשוטה וברורה: מי אתך ומי נגדך? נסי ושלטי אבירים בשדות הקרב של ימי הביניים שימשו לריצוי אותו צורך אותו מספקים כיום דגלים לאומיים. יש אפילו תחום מחקר – וקסילולוגיה שמו, העוקב אחר תולדות דגלים מאות שנים לאחור.  

אבל דגלים משמשים גם לצרכים נוספים. חשבו על קווני הכדורגל, על מאותתי סמפור, על דגלי כיווני רוח בשדות תעופה ועל מכווני המטוסים של פעם, אזניות על ראשם ודגלים בידיהם.  

בארצות הברית יש דגל בכל חור. בכל כיתה בכל בית ספר. בחזיתותיהם של בתים רבים, 365 ימים בשנה, לא רק ביום העצמאות. בחנויות רבות וכמובן בכל אתר ממשלתי. גם שם, חברת מהגרים הזקוקה לסמלים מלכדים, קידשה את הדגל לכדי פריט מגדיר עצמיות.

ואצלנו? האמנם היה בעבר הדגל סמל יותר פשוט, כמו הרבה דברים אחרים שהיו כאן פעם פשוטים ומובנים? לא בטוח. עם זאת, הוא היה יותר בגדר סמל ופחות אובייקט הפולחן עצמו. ולראיה, חשבו על דגל הדיו המפורסם של אילת. ליבתו של המיתוס שנוצר שם אינה הדגל הפיזי עצמו, אלא ההערכה כלפי יכולת האלתור כפי שהתבטאה בציור ידני של דגל לכשזה נדרש.

נדמה לי שב- 21 השנים האחרונות חל שינוי. הדגל הפך מאותה פיסת בד הנשלפת מהבוידעם פעם בשנה לשם ריצוי הקולקטיב, לכדי פריט נפוץ בהרבה. על מה מעידה הפופולאריות של הדגל? על איזה מחסור היא מחפה? איזו חרדה עמוקה היא מנסה להדחיק? 

נקודת שינוי מהותית התרחשה בשנת 1991. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל לפני מלחמת המפרץ של שנת 1991 אף אחד לא היה תולה דגל על המכונית ביום העצמאות. המנהג המוזר הזה החל רק עם נפילת הטילים על תל אביב ותחילתו גם היא הזויה למדי. עד כמה שאני זוכר, הדגלים הראשונים הופיעו על מכוניות בזמן המלחמה, כאשר בצד אחד של האוטו נתלה דגל ישראל ובצדו השני דגל ארה"ב. כזכור, ישראל נאלצה שלא להשיב לעיראקים כגמולם באותה מלחמה מוזרה. ארה"ב נלחמה את מלחמתה של ישראל, מסיבותיה שלה. כלומר, תליית הדגלים על המכוניות החלה כמעין אקט של הוקרת השותפות הזו, ללא שום קשר ליום העצמאות. בפרשנות פסיכולוגית בגרוש, ברור שקישוט המכוניות בדגלים ביטא סובלימציה ברורה של תחושות חוסר האונים אותן חשו כל תושבי ישראל באותם ימי אזעקות נוראיות, כמעין קמע נגד הנפילות הלא צפויות של טילי הסקאד העצומים והרועשים, שאת שאונם פירש קריין גל"צ בפעם הראשונה בה נפלו בתל-אביב, באישון ליל חורף של ינואר 1991, כ"סופת רעמים". ממש כך.

והיום? אם אתה לא שם דגל בחמישה שקלים על האוטו, מכל צד, הילדים שלך מחרימים אותך. מוכרי דגלים בצמתים עושים קופה שבועות לפני יום העצמאות. ולבסוף, ברגע הקתרזיס הלאומי, כל הארץ דגלים דגלים. שיירות אדירות של מכוניות עדויות כחול-לבן שועטות לעבר הפקקים, חמושות בדגלים, משל היו לכל הפחות טנקים בסיני, רגע לפני חציית התעלה. נוע נוע.  

האם ריבוי הדגלים מעיד דווקא על חוסר ביטחון ועל חברה פחות מלוכדת לאומית? בוודאי. בדיוק כפי שחוקים הקוראים לאימוץ שבועת נאמנות מעידים על מחוקקים חסרי ביטחון ושורשים, על כאלה שזרותם העמוקה, מבטאם והחשדתם כלא-צברים, מביאה אותם דווקא להתנהגות פטריוטית מוקצנת, קדושים יותר מהאפיפיור.

מקורו של הדגל שלנו בטלית היהודית: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". כך מורה אלוהים למשה ודרכו לבני ישראל בספר במדבר (פרק ט"ו, פסוק ל"ט). לא ברור לחלוטין מי היה הראשון שאימץ את מוטיב הטלית וייצר באמצעותו את דגל התכלת-לבן, אך ברור שהוא היה מעצב גאוני. בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בשנת 1897, כבר אומץ הדגל המוכר לנו כסמלה הרשמי של התנועה הציונית: שני פסי תכלת על רקע לבן ובאמצע מגן דויד.

נאמר מה שנאמר על דגלים, תודו שהדגל שלנו היה מקבל ציון 100 בכל תחרות עיצוב. פשוט, עם מסר חזק ואפילו די רך ופציפיסטי מבחינת קוויו וצבעיו. חברות אלימות נוטות לאמץ צבעים אחרים: אדום, שחור, זהב. דם, מוות, כוחה הצורף של השמש.

הדגל שלנו, לעומת זאת, מרמז על מי הים, על שמיים תכולים, ועל לובן של זוך רוחני. הניגוד שבין הדגל שלנו, על צבעיו השקטים ועיצובו הגרפי המרשים, לבין השימושים הרגשניים והלאומניים מדי שנעשו בו לאחרונה, במסכן, פוגע במידת מה בחוש הטעם הטוב. לפחות בשלי. מה אתכם?   

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על דגל שק!

  1. בועז כהן הגיב:

    אני אומר שחסרה אות אחת בטקסט שלך.

    במקום "דגל הוא חתיכת בד מצוירת, אליה אמורה זיקתנו הלאומית להתנקז במין אקט"
    צ"ל….."דגל הוא חתיכת בד מצוירת, אליה אמורה זיק(פ)תנו הלאומית להתנקז במין אקט"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s