יולי בדרכים

חזרתי לפני שבוע מהונגריה ובעוד יומיים אני נוסע שוב לגרמניה. וככה, לראשונה מזה שנים רבות, מחצית שלמה של יולי המהביל עוברת עלי בשדות זרים.

אחרי ארבעה חודשים קצביים, עם 24 שעות הוראה שבועיות בשלוש אוניברסיטאות שונות (ככה חיים פועלי האקדמיה ברי המזל, אלה שמצליחים לעבוד), המוני עבודות ובחינות לבדיקה ולהטוטי החלפת מגבעות אינטלקטואליות בזריזות של אקרובט, נגמר סופסוף הסמסטר.

החלטתי כבר לפני כמה חודשים להשתתף בכנס שנראה לי מבטיח, השלישי במספר, אותו קיימה בראשית יולי האגודה האירופית לחקר האזוטריה המערבית (ESSWE). פעילות האגודה האקדמית הזו מנותבת מאוניברסיטת אמסטרדם, וראשה הוא אחד המובילים העולמיים בתחומי חקר העידן-החדש, וואוטר הנחראף ההולנדי. גם בארץ הוקם סניף של אגודה זו, תוצאה של פעילות מספר חוקרים מכמה אוניברסיטאות ישראליות. כתוצאה מכך, לכנס בהונגריה הגיעה נציגות ישראלית מרשימה, אשר מנתה כמה חוקרים מובילים בתחומיהם מב"ג, ת"א, חיפה והעברית. אפשר להתרשם כאן מתכני הכנס:

 http://www.staff.u-szeged.hu/~geszonyi/ESSWE3-2011/ESSWE3-main.htm

הכנס התקיים בסגד (Szeged), עיר קטנה, נאה ושלווה, הממוקמת בדרום הונגריה, לא רחוק מהגבול עם קרואטיה. אוניברסיטה גדולה, המוני סטודנטים על אופניים. אווירה נעימה ורגועה בסך-הכל, אך עשרים שנה אחרי, עקבות וניחוחות התקופה הקומוניסטית עדיין מוחשיים בעליל.

כאן לא מנפנפים בכסף. כנראה שאין עם מה לנפנף. אנשים לובשים בגדים פשוטים. אין כמעט חנויות עם מותגי יוקרה ואלה שכן מציגות סחורה יותר יקרה ריקות מקונים. האוכל ההונגרי לא רע, הבירה זולה, אך אווירת שעמום אופפת את התייר המחפש מעט עניין, מכל סוג שהוא. חדרי האוניברסיטה כמובן שאינם ממוזגים והתמזל מזלנו לסבול מגל חום שנחת על העיר בדיוק בשבוע בו ביקרנו בה. לא פשוט.

נזכרתי באחד הימים האלה בביקור שערכתי במזרח ברלין בשנת 1988, שנה לפני נפילת החומה. מבקרים מהמערב יכולים היו בזמנו לקבל ויזה ליום אחד ולעבור את החומה לצדה המזרחי של העיר. אחרי החלפת כסף למארקים מזרח-גרמניים חסרי ערך מעשי, המתנה קצרה בתור לבדיקות ביטחוניות ובהייה בחיילים שמדיהם הזכירו באופן חשוד את הסגנון שהיה מקובל ב- SS, עברתי למזרח ברלין, בה טיילתי יום שלם. מה שהיום הוא מרכז ברלין המאוחדת והמשופצת, היה אז איזור ענק ומוזנח, שכלל גם את אי-המוזיאונים, ובו אחד המוזיאונים הידועים בעולם, הפרגמון. כשהסתיים אותו יום, לאחר שיטוטים ארוכים ברגל, הרגשתי מועקה של שעמום והקלה עצומה עם החזרה למערב. כבר באותו יום הבנתי כי חלק מאותה מועקה היה היעדרם של שלטי פרסומת. לכאורה, דבר פנטסטי, נכון? למעשה, אפרוריות נוראית של דלות החומר. דיכאון.

משהו קצת דומה עבר עלי גם בסגד. כנראה שלוקח זמן להשתחרר מהמלתעות הקומוניסטיות.

בסגד הייתה לפני המלחמה קהילה יהודית אמידה. בית  הכנסת שלה נראה כמו קתדרלה נוצרית לכל דבר ועניין.

בערב האחרון יצאנו, כמה ישראלים וכמה לא, לאכול ארוחת ערב בבניין שעל כרכובי גגו התנוססו מגני דויד. שאלנו את בעל הבית לפשר העניין והוסבר לנו כי לפני המלחמה שימש אותו בניין כישיבת העיר. איום ונורא. טעמה של הבירה ששתיתי הפך מהר מאד למר יותר.

85 הרצאות שונות. הנושאים מרתקים. קבלה, תיאוסופיה, עידן-חדש, הרמטיקה, מוסיקה, ציור וארכיטקטורה והקשר שביניהן לתורות אזוטריות ועוד ועוד.

ברכבת, בדרך לשדה התעופה בבודפסט, נראית זריחה מדהימה. שדות רחבים של חמניות, מוצפים בערפל של בוקר, כזה שיש רק באירופה, גם בקיץ המהביל של יולי.

ושוב בישראל, לשבוע. פתיחת סמסטר הקיץ. המוני סטודנטים חדשים. האנרגיה שאבדה חוזרת לה לאטה. העייפות שחדרה עמוק לעצמות התפוגגה ופינתה מקום לסקרנות מחודשת.

ביום ראשון בלילה אשוב לאירופה, והפעם לצפון מערב גרמניה, לכנס אליו הוזמנתי באוניברסיטת בוכום. מקווה לטוב. להתראות בקרוב.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s