Desire: כמה הגיגים על בוב דילן

DESIRE: כמה הגיגים על בוב דילן

"נשימתך מתוקה, עינייך כמו שני יהלומים ברקיע,

גווך ישר, שערך רך למגע על הכרית עליה את שוכבת,

אבל אני לא חש חיבה, ולא הכרת תודה או אהבה,

הנאמנות שלך אינה כלפי, אלא לכוכבים שממעל

עוד כוס קפה אחת בשביל הדרך, עוד כוס קפה אחת לפני שאנ'הולך, אל העמק למטה

אבא שלך פושע ונווד במקצועו,

הוא ילמד אותך איך לבחור ולכוון ואיך להטיל את הסכין,

הוא שומר על הממלכה כדי שאף זר לא יחדור,

קולו רוטט כשהוא קורא לעוד צלחת של מזון

עוד כוס קפה אחת בשביל הדרך, עוד כוס קפה אחת לפני שאנ'הולך, אל העמק למטה

אחותך רואה את העתיד כמו אמך וכמוך,

מעולם לא למדת לכתוב או לקרוא, אין ספרים על מדפך,

ולעונג שלך אין גבולות, קולך הוא כמו עפרוני באחו

אבל לבך הוא כמו אוקיינוס, מסתורי ואפל

עוד כוס קפה אחת בשביל הדרך, עוד כוס קפה אחת לפני שאנ'הולך, אל העמק למטה"

זה תרגום חופשי (ובעצם די מדויק) לאחת מבלדות הפולק-רוק הטובות ביותר של המאה ה- 20. מה בעצם כל כך טוב בשיר הזה? הזמר, בוב דילן, זייפן מבטן ומלידה. הסיטואציה אותה הוא מתאר נשמעת כמו פרי-דמיון שטופח ודושן באופן אינטנסיבי בחומרים כימיים. המוסיקה עצמה היא קולאז' של כמה סגנונות, עם מגע ספק צועני, ספק יהודי מזרח-אירופי, והרבה מהמערב הפרוע, עם כינור דומיננטי וחוב עצום לאמילו האריס, זמרת הרקע.

אני בד"כ לא סובל זייפנים. לא בעברית ולא באנגלית. פשוט קשה לי עם זה. דילן הוא הזייפן היחיד שאני אוהב ושתמיד אהבתי. כמו קרוב משפחה קצת מכוער, קצת לוזר, שאתה מחבק ואוהב כי הוא משלך, מדמך, כי כאבו הוא גם קצת שלך, כך גם דילן, ששופך את מרירתו בעשרות אלבומים ולא נגמר לו הסוס, ואתו מושכים הלאה, לעבר השקיעה, מיליוני קאובויים בתחפושת, רוכבים לעבר שקיעה מדומיינת, מרגישים שהם חיים קצת יותר בזכותו.

1979: אני יושב אצל צחי. שומעים את Slow Train Coming. דילן בדיוק התנצר והוציא את התקליט הזה. אנחנו די תמהים ומתפלאים. שיהודי יתנצר? מה קרה? זה קצת מרגש אותנו. תחושה של בגידה מסוימת. ומיד לאחר מכן: או.קיי. מה זה בעצם משנה בכלל?

די משעשע, במבט לאחור, לבדוק את המרות הדת האינטנסיביות של כוכבי הפופ והרוק המוחצנים של שנות השבעים. מה בדיוק היה הסיפור שלהם? האם באמת הם חשו משבר רוחני כל-כך גדול, שהביא אותם לחפש אמונה בשדות זרים ומוזרים? או שמא מדובר כאן באקט של יחסי ציבור גרידא?

קט סטיבנס מתאסלם? או.קיי. אז אני אתנצר. ג'ורג' האריסון מתרגל מדיטציה? נו ביג דיל: אז אני אתגייר. ושכולם יזדעזעו, יכעסו, ויקנו את האלבום הבא שלי, כדי לדבר עליו, לכתוב עליו, לנתח אותו ולמצוא בו רמזים שיסבירו למה עשיתי את מה שעשיתי. ובעצם, זה נמשך עד היום, אם אני חושב על אסתר המקובלת ורעייתה בשדותיו של גיבור הילולת הר מירון. מה יש, גם לה מותר.

 

1981: בערב, בתחנה של קו 90, ליד בית לסין, מחכה לאוטובוס שייקח אותי הביתה. אחרי הופעה? אחרי בילוי עם חברים מתיכון-חדש? לא ממש זוכר. אבל אני כן זוכר את הווקמן של סוני שקיבלתי בדיוק מתנה מחו"ל, ואת האוזניות הקטנות שמתלבשות בול במקום, אוטמות כל רעש מבחוץ, ואת דילן צורח, זיפי, צרוד, בווליום מטורף. מלווה אותי לכל מקום, הולך ותופס עמדה מכובדת בחזית רשימת המושמעים ביותר מאותה תקופה: ג'נסיס, פינק-פלויד, סופרטרמפ, וכן, דילן ביחד אתם. חיבורים בלתי אפשריים כמעט, שקרמו עור וגידים באותה תקופה ייחודית, בה נוצר השבר התרבותי העמוק בין דור ההורים לבין דור המתבגרים שרצו לחוש חלק מהעולם הגדול. אותו דור עתיד היה להתבגר לתוך שנות התשעים ולדרוש שלום. קשה להאמין, אבל כך היה הדבר.

 

2005: בניו-יורק, אצל בועז וסטייסי, החברים הטובים ביותר שלי בצד השני של האטלנטי. סטייסי היא אמריקנית מבטן ומלידה. מצד אמא שלה, נדמה לי, יש לה ייחוס של ממש שמגיע הרחק לאחור. לא בטוח שבדיוק עד המייפלאואר, אבל לא רחוק משם. אני נוסע אתה ועם הבת שלהם, עדן בת החמש, באוטו, לבקר חברים בברוקלין. עדן גדלה על מוסיקה מעולה. כמו שאצלנו ילדים קטנים לומדים לשיר שירים של אריק איינשטיין או כוורת (יש עוד כאלה משפחות, נכון? אני לא המטורף היחיד, אני מקווה), ככה בניו-יורק של עדן ילדי הגן לומדים לשיר ביטלס, פוליס ודילן. סטייסי שמה דיסק של דילן. Desire. היא ועדן צועקות את המילים ושרות נהדר ביחד עם דילן.

אני יושב מקדימה וחושב שדילן הוא כל-אמריקני במפתיע, למרות יהדותו, למרות היותו אנטי-גיבור לכאורה, למרות אנפופיו האיומים והמדליקים, למרות הזיוף האדוק של שמינית הטון למטה. ובנוסף, אני חושב שדילן נשמע קצת אחרת בניו-יורק. לא בטוח שמבחינתי יותר טוב, או יותר במקום הטבעי. אלא פשוט אחרת. בישראל הוא נשמע הרבה יותר מלנכולי וכואב. מוזר.   

איך זה שאנחנו, שגדלנו בפרובינציה הקטנה והמיוחדת שלנו, על שפת הים התיכון, עם הפלאפל והחומוס, השניצל והצ'יפס, איך זה שאנחנו אוהבים כל כך את דילן?

 שמתי דיסק של דילן. Desire. מההתחלה ועד הסוף. כבר הרבה זמן לא שמעתי את כל האלבום הזה ברצף. ועדיין, יש כאן משהו שאין בשום מקום אחר. ספק הזיה, ספק חלום, או פשוט כמו שדילן קרא לזה: תשוקה.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s