וירג'יל וביאטריס

וירג'יל וביאטריס/יאן מרטל

וירג'יל הוא קוף שאגן, סוג של קוף קטן וצמחוני מדרום אמריקה, ששאגתו המצמררת יכולה להישמע למרחק של מספר קילומטרים. ביאטריס היא אתון. שניהם מככבים במחזה, המשמש כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור בספרו החדש של יאן מרטל, מחבר "חיי פיי", שזכה בזמנו להצלחה גדולה בארץ ובעולם.

ככה זה נראה:

וירג'יל וביאטריס יושבים למרגלות עץ.

הם שולחים מבט בוהה קדימה.

שתיקה.

וירג'יל: מה לא הייתי נותן בשביל אגס.

ביאטריס: אגס?

וירג'יל: כן. אגס בשל ועסיסי.

(פאוזה).

ביאטריס: אף פעם לא אכלתי אגס.

וירג'יל: מה?

ביאטריס: למען האמת, אני לא יודעת אם בכלל ראיתי פעם אגס.

וירג'יל: איך יכול להיות? זה פרי נפוץ.

ביאטריס: הורי אכלו תמיד תפוחים וגזרים. כנראה שהם לא אהבו אגסים.

וירג'יל: אבל אגסים הם כל כך טובים! אני מתערב איתך שיש עץ אגסים ממש כאן בסביבה. (מביט סביבו).

ביאטריס: תאר לי אגס. איך נראה אגס?

גיבור הספר, הנרי, הוא סופר פורה, שבעקבות הצלחתו הגדולה של רומן שכתב משתחרר מדאגות פרנסה. כך מתאפשר לו להקדיש מספר שנים לעבודה על ספר חדש, העוסק בשואה, למרות שהוא עצמו אינו יהודי.

ואז מתחילות הצרות: המו"לים שלו עושים לו את המוות, פשוטו כמשמעו, הסוכנים שלו קוטלים את הפורמט הספרותי/אקדמי בו בחר לכתוב ובסופו של דבר הוא מחליט לגנוז את ספרו, להפסיק לכתוב בכלל ולצאת יחד עם אשתו למסע נדודים בערים שונות בעולם. השניים מתיישבים בכרך כלשהו באירופה (מרטל לא מספר לנו היכן בדיוק. זו יכולה להיות כל עיר אירופית גדולה, החל בוינה, ברלין, או באזל, וכלה באמסטרדם, פאריס או קופנהאגן) ופשוט חיים את החיים.

מה שעשוי היה להיות מימוש פנטסיה עבור חלק ניכר מאתנו, נעשה עבור הנרי להתנסות אמביוולנטית, בשל מחסום יצירה מגביל ממנו הוא סובל, המאמלל אותו לצד תחושות ניכור מוחשיות כלפי סביבתו. הוא מנסה לחיות: הוא לומד נגינה בקלרינט, הוא משחק בתיאטרון של להקת חובבים, הוא עובד בבית קפה וכל הזמן עסוק בכתיבת מענים למכתבי מעריצים הנשלחים אליו מרחבי העולם. זהו סיפור המסגרת של "וירג'יל וביאטריס".

לכאן נכנס סיפור בתוך סיפור, כאשר הנרי יוצר קשר עם מפחלץ זקן, בשנות השמונים לחייו. שמו של הזקן זהה לשמו של הנרי, גיבור הסיפור, והוא בעליה של חנות תצוגה של פוחלצי חיות מכל הסוגים והמינים. הנרי המפחלץ מבקש מהנרי הסופר לסייע לו בפתירת "פלונטרים" ספרותיים במחזה שעל כתיבתו הוא שוקד מזה שנים רבות.

כאן הסיפור מתחיל להסתבך ולהכיל בתוכו סיפור נוסף, בדמותו של אותו מחזה, העוסק בסוגיית הכחדת חיות הבר מעל פני האדמה. גיבוריו, קוף שאגן ואתון – וירג'יל וביאטריס, מייצגים את כל מיני חיות הבר הנמצאים בסכנת הכחדה מתמדת, ושחלקם כבר הוכחדו. וירג'יל וביאטריס חיים במעין יקום מקביל, בו לנו, הקוראים, לא קל להתמצא, בשל היעדר נקודת התייחסות כרונולוגית מסודרת לרגע בו התחיל מסעם. מסע זה הוא מסע של בריחה מרודפים אכזריים, שזהותם נשמרת עמומה עד לסוף הספר (והמחזה). במהלך מסעם, מנהלים האתון ואהובה, הקוף השאגן, דיאלוגים של נונסנס-לכאורה מופלא, ההופכים את הספר לתענוג צרוף. הספר החידתי הזה, המכיל בכל רבדיו דיאלוג בלתי פוסק בין המתים לבין החיים, ועל אודות התווך הנמצא בין חמלה לבין אכזריות, מציע בסופו של דבר פתרונות וסגירות של מעגלים, לפחות במידת-מה, אבל ברור שלא אקלקל לאלה שרוצים לקרוא את הספר ולגלות בעצמם את הפתרונות האלה.

כבר מזמן לא נהניתי כל כך מקריאת רומן, אם זה אכן שמו של הז'אנר אליו משתייך ספר זה. (אחרי שתקראו את הספר תבינו מדוע בעייתי לאכסן אותו במגירה מקוטלגת זו או אחרת).

האמת היא שאני חושב שיש לי בעיה. ככל שאני מתבגר, כך הולכת וגדלה מידת הביקורתיות שלי, מצד אחד, אך כך גם הולך וקטן המשקע שנותר בי לאחר סיום הקריאה בספרים העוברים אל מול עיני. רובם מתנדפים בסופו של דבר כמו עננים חסרי משקל. אם פעם הפרידה מספר הייתה קשה, והצלילה לתוך ספר חדש הייתה בבחינת מעשה בגידה מסוים בקודמו, הרי שכיום הפרידה מספרים הפכה לעניין שבשגרה, בו אני, הקורא, מתפקד כמעין קזנובה ספרותי, שובר לבבות של נייר, המשליך מאחוריו אהבות זנוחות בדרך לאינספור אחרות, כאשר כל אחת ואחת נעשית לפחות מוחשית, פחות מציאותית ופחות חשובה מקודמותיה.

חבל לי שכך, בסך-הכל, אך זו דרכו של עולם, כנראה, גם באהבה בשר ודם וגם באהבת ספרים.

הסיבה המרכזית לכך, אני משער, קשורה בגורם ההפתעה המתמעט עם צבירת ניסיון בכל תחום שהוא. ככל שאדם קורא יותר, כך קטן מספר הספרים שעשויים להפתיע אותו. "וירג'יל וביאטריס" עושה את העבודה. הוא מפתיע, מקורי, חכם, בעל משקל ומעורר הערכה. כדאי.

דרך אגב, הספר נתקל בביקורות פושרות למדי בשנה האחרונה ברחבי העולם. מן הסתם, הרוח השלילית הזו נובעת גם מהיותו לא קל לקריאה, גם מהיותו נידון מראש לציפיות אכזב שאכן ימשיך את "חיי פיי", וגם מתוך סתם רשעות, אותה מידה מגונה הנפוצה למכביר בחוגי הספרות בפרט והאינטלקטואלים בכלל, ונוטה להתפרץ במיוחד אל מול ניסיונות של יוצרים לגלות מקוריות של ממש.

ולהבדיל, הנה ביקורת מצוינת על הספר מאת נטע אחיטוב ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1209464.html

וירג'יל וביאטריס/יאן מרטל (במקור דווקא Beatrice and Virgil), מאנגלית: גיא הרלינג, מודן 2011: פורסם באנגלית ב- 2010.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s