על יופייה העכור של אנגליה הויקטוריאנית

על יופייה העכור של אנגליה הויקטוריאנית: שרלוק הולמס – כל הסיפורים

 

סיימתי לקרוא עוד פעם את כל סיפורי הולמס בעברית. נדמה לי שזו הפעם השלישית שאני עושה את זה. פעמיים בעברית ופעם אחת באנגלית, וזה מבלי לספור את התרגומים השונים לחלק מעלילותיו של הולמס שהיו פופולאריים למדי בילדותי, כמו למשל "כלבם של בני בסקרוויל", בתרגום עודד בורלא, שיצא לאור בסדרה הזכורה לטוב של הוצאת כתרי, בעריכת אוריאל אופק (לצדם של "השבוי מזנדה", "אחרון המוהיקנים", ורבים אחרים).

הפעם מדובר בהוצאה המחודשת של סיפורי שרלוק הולמס שיצאו לאור בשנה האחרונה בתרגום מחודש (התרגום המקורי של רות שמעוני וחנה לבנת, חידוש תרגום: מאיה פלדמן. עם זאת, "תרגום מחודש" הוא מונח די מוזר, אתם מסכימים? במיוחד לאור העבודה שמדובר בשיפוץ של תרגום משנות השמונים, לא כל כך מזמן) ובשני כרכים: האחד ירוק-רעל, השני עדוי ארגמן. בכל אחד מהם סימניית בד בצבע תואם-עטיפה ומובנית בגוף הספר. שניהם בכריכה קשה. הפקה מושקעת לכל הדעות.

כבר כמעט שלא רואים אצלנו ספרים שיוצאים לאור באופן היחיד לטעמי בו אמור להיראות ספר: וקודם כל, בכריכה קשה. כל דבר שיוצא לאור בכריכה רכה הלא אינו ממש ספר, אלא דומה יותר לחוברת או למגזין שרוכשים בכמה שקלים כדי להעביר שעת פנאי. אם תבררו מהו ההפרש אותו נדרש המו"ל לשלם עבור כריכה קשה, תגלו להפתעתכם כי מדובר בסכום זניח למדי, כמה שקלים בסך-הכל. לי, כרוכש ספרים, אין שום בעיה לספוג את העלות הזניחה הזו (4-5 שקלים נוספים) ברכישת מהדורה בכריכה קשה, אך כנראה שהמו"לים הישראליים מוקירים כל שקל שנחסך מהם, גם אם המחיר הוא ייצור סדרתי של ספרים, ולמעשה מעין חוברות, שעטיפותיהן נוטות להתקפל לאחר שקראת את העמוד הראשון, ולהיראות כמוצר משומש ומיושן ללא כל הצדקה אמיתית. ניחא.

קשה להעביר את האנגלית של ארתור קונן-דויל לעברית. במיוחד כאשר מדובר באנגלית שבה כפלי המשמעות, לשון ההמעטה והצמצום הציני מככבים בכל עמוד. בכל זאת, הספרים בעברית קריאים מאד ובארגונם הנוכחי מסייעים לצלוח את סיפורי הולמס בסדר הכרונולוגי של כתיבתם המקורית, ועושים זאת, יש לומר, אפילו בחן רב.

ארתור קונן דויל (1859-1930) כתב את סדרת סיפורי הולמס לאורכם של כארבעה עשורים: משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד לעשור השני של המאה ה- 20. למי שאינם מכירים את אנגליה של אותה תקופה, בימי השיא האימפריאליים שלה, מזמנת סדרת סיפורי הולמס הזדמנות להצצה מעניינת על כמה זוויות מרתקות מאותם הזמנים.

לונדון הייתה בירת העולם בשלהי המאה ה- 19. נקודה. כפי שקורה בלא מעט כרכים מרכזיים, מעמד זה זיכה אותה לא רק בשכונות פאר, חיי תרבות מפותחים, חנויות שמרכולתן זכתה לתהילה עולמית וסגנונות חיים מגוונים ברמות שונות של דקדנס, אלא גם בחיי פשע מפותחים, עולם תחתון מרובד ואכזרי, ומאבקים חברתיים שניצניהם החלו להבשיל בדיוק באותה תקופה בה הפכו סיפורי הולמס לרבי-מכר היסטריים.

קונן-דויל לא המציא את הז'אנר הבלשי, אך סיפורי הולמס נעשו ללא ספק למצליחים ביותר בז'אנר זה במאה ה- 19. איך זה קרה? אולי העניין קשור לעובדה שהולמס וידידו וואטסון אינם בני המעמד הגבוה. שניהם בני מעמד הביניים, גם אם אינם מהווים ייצוגים סטריאוטיפיים שלו. האחד, וואטסון, רופא העסוק בבניית עמדה חברתית וכלכלית ומתלבט בענייני זוגיות ופרנסה. השני, הולמס, בעל מקצוע שנוי במחלוקת, שמפעם לפעם זוכה להערות עוקצניות ולגלגניות מצד דמויות שונות בסיפורים, ובמיוחד מכיוונם של בני ובנות המעמד הגבוה. יתרה מזו, הולמס מוצג בסיפורים כתאב בצע לא קטן. הוא נהנה לחלוב דמי טרחה מופרכים מלקוחות עשירים וללא ספק מסווג את עניינו הפוטנציאלי בפרשיות שונות גם על פי מידת הרווח האפשרית. מנהגיו האקסצנטריים, התמכרותו הנהנתנית לסמים, נטייתו המניה-דפרסיבית, זלזולו המופגן בבני אצולה ובמלכים – כל אלה ממקמים אותו כאובייקט הזדהות לבני מעמד הביניים של שלהי המאה ה- 19, בתקופה בה כוחו של מעמד זה כבר הגיע לכדי ביטוי כמעט מלא, כפסע לפני השתלטותו הסופית על חלקים נרחבים של מוקדי השלטון והכלכלה של אנגליה.

לונדון של הולמס היא גם לונדון של ג'ק המרטש. רוצח הזונות הנודע, שדמותו היא אב-הטיפוס של הרוצח הסדרתי המודרני, הפיל אימה על זונות האיסט-אנד בשנת 1888, שנה לאחר שקונן-דויל פרסם את "חקירה בשני", הפרשייה הראשונה של שרלוק הולמס. אמנם, הולמס מעולם לא חקר רוצחים סדרתיים, אך אין לי ספק כי הביקוש מצד הקוראים לז'אנר ספרות הפשע נסק פלאים לאחר "ביצועיו" המסתוריים של ג'ק המרטש. פשיעה מסוגים חדשים, רציחות מזעזעות ולא הגיוניות, זנות המונית, עוני, לכלוך, תסיסה חברתית, תהליך עיור מהיר ומאסיבי, עלייה מספרית של מעמד הפועלים, צפיפות בולטת וחששות מהתפוצצות אוכלוסין: כל אלה הם צדו השני של המטבע העובר לסוחר באנגליה הויקטוריאנית, כניגוד בולט לפאר וההדר של האימפריה שמעולם לא שקעה בה השמש, בה ממש באותה עת עלתה קרנה של הבורגנות, תוך כדי ביצוע רפורמות מרחיקות לכת שקידמו את ההשכלה הנרחבת, את ביעור הבערות ואת שיפור התברואה. ניגודים בולטים המהדהדים בספרות, אמנות וההגות של התקופה, ואפילו בזו של קארל מרכס, שכגולה פוליטי גר, חקר וכתב באותה עיר עצמה כמעט 35 שנים, עד למותו בה, בשנת 1883. ה"ניכור" המרכסיסטי, המסמן בחותם ברור את סגנון החיים המערבי המודרני, נולד בלונדון של הולמס, עיר בה חיי היומיום נעשו לפחות בטוחים, עם קצב חדירת הטכנולוגיה המודרנית שנעשה למהיר יותר ויותר, בזמן שצפיפות האוכלוסין והמגורים הכתיבה סגנון חיים שונה מבעבר, מודרני ומבדל, וכל זאת בחברה הויקטוריאנית המעמדית מאין כמוה.

ולסיום, הוסיפו למרק המבעבע הזה את לידתה של העיתונות המודרנית, רבת התפוצה והזולה-יחסית, שאפשרה לקוראים רבים ממעמד הביניים להצטרף לקהל צרכני העיתונות, שעד אז הורכב בעיקר מהאליטה המעמדית והכלכלית. העיתונות ההמונית, שזכתה לראשית פריחתה עם שורה של עיתונים זולים והמוניים (בעיקר אלה שמשרדיהם שכנו ב- Fleet Street) שנוסדו באותה תקופה, צמצמה את הפערים המעמדיים והביאה לדמוקרטיזציה מהירה של החברה.

כידוע, סיפורי הולמס זכו לפרסום מאסיבי כאשר הופיעו באחד מאותם עיתונים, ה"סטראנד", שנוסד בשנת 1890 וכיוון את מכירותיו לקהל קוראים משפחתי.

"שערוריה בבוהמיה" הייתה הפרשיה הראשונה של הולמס שהופיעה במגזין זה, בגיליון יולי 1891, והביאה לזינוק חד במכירות המגזין. הרומן בין קונן-דויל לבין ה"סטראנד" נמשך על פני עשרות שנים, כאשר 56 סיפורי הולמס פורסמו מעל דפיו, בחלקם בהמשכים.

עולמו הפנימי של ארתור קונן-דויל הכיל חומרים נוספים ומעניינים לא פחות מדמותו הבדיונית של שרלוק הולמס. משלב מסוים בחייו, בעשור השני של המאה ה- 20, נעשה קונן-דויל לתומך נלהב בספיריטואליזם, גילה עניין בתופעות סף ביזאריות כגון צילומי פיות, ואף כתב על הנושא לא מעט. על עניינו בנושאים אלה ארחיב ברשימה אחרת. מה שברור הוא שעניין זה עמד בניגוד בולט למדי לרציונליזם המובחן ולתהליכים הדדוקטיביים שאפיינו את גיבורו הגדול מכולם, שרלוק הולמס.  

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על על יופייה העכור של אנגליה הויקטוריאנית

  1. בועז כהן הגיב:

    אוי…כמה יפה

  2. ינאי זלצר הגיב:

    …באמת נפלא

  3. אבי ולר הגיב:

    טוב, השבוע סיימתי את הספר האדום (את הירוק מעט לפניו).
    את העונה השמינית של 24 סיימתי לפני כחודשיים..
    יש סיכוי שהפוסטים הבאים יהיו אודות ג'ינג'יס חאן או ד"ר האוס? 🙂 (התמהיל הנוכחי שלי)
    נהנתי מאוד לקרוא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s