על המבול ועל עוד כמה דברים

על המבול ועל עוד כמה דברים (בראשית, פרקים י-י"א)

"שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם"

הדבר הראשון אותו עשה נח אחרי שהסיר את מכסה התיבה, יצא ממנה והקריב קרבן תודה, היה לנטוע כרם. מהגפנים אותם בצר עשה נח יין והשתכר. ולזה ייקרא סדר עדיפויות של איש צדיק תמים. ובאמת, מה כבר יכול היה לעשות מי שחווה את הג'נוסייד האולטימטיבי וחזה במותם של כל היצורים החיים על פני האדמה, מלבד מתי המעט אותם ליקט והציל? חתיכת טראומה, לא? משהו שגם חביות על גבי חביות של יין משובח לא מוחקות בקלות.

הניסוי הראשון של המדען הראשי הסתיים בכישלון. כמו מדענים רבים, גם הוא לא התייאש ופשוט החליט להתחיל מחדש. ומהם חייהם של כל בעלי הנשמה שברא קודם לכן לעומת מידה ראויה של פרפקציוניזם אלוהי?

המבול מחה הכול והשאיר את האדמה כלוח חלק, תרתי משמע. והנה מתחילים מחדש את הניסוי השני, זה שנמשך ונמשך עד היום.

מזרעם של שלושת בניו של נוח, על הגנאולוגיה המסובכת שלהם, נוצרו כל אומות העולם. גומר, מגוג, מדי, יון, תובל, משך, תירס: כך נקראים בני יפת; כוש, מצרים, פוט וכנען היו ילדיו של חם; ואילו שם, "אבי כל בני עבר", הוליד את עילם, אשור, לוד, ארם ואת ארפכשד. כן, כן, כך נקרא אביו הקדמון של אברהם אבינו. נכון שם נפלא?

כאשר קוראים את התנ"ך באמונה שלמה, הכל נראה אחרת. אני מתאר לעצמי שאדם דתי קורא את הדברים האלה וחש כי הוא אכן נוגע בראשית ההיסטוריה, לא פחות. מעניין. הלוואי והייתי יכול לחוש כך את הדברים: הכל פשוט. ברור. מובן. הגיוני. זה די מסדר את העניינים, לא?

והנה, שוב בני האדם הנודניקים האלה מצליחים לעצבן. במקום להיות מרוצים מהיותה של "הארץ שפה אחת ודברים אחדים", הם חייבים להמשיך ולחקות את מעשה בוראם, לבנות עיר ומגדל, לעשות להם שם ולהיעשות לכל-יכולים. למה? מדוע? לא ממש ברור. הרמז היחיד לעוצמה האדירה הגלומה בבניין מגדל בבל מגיע בדמותו של העונש אותו מטיל האל, הבולל את שפתם של בוני המגדל, מפריד ביניהם ומפיץ אותם לכל עבר.

רבים תהו על פשר העניין. המסקנה בדרך כלל היא זו: השפה בה דיברו בוני המגדל הייתה בעלת איכויות מאגיות-אלוהיות, כלומר השפה בה ברא האל את העולם, במילה, בהבל-פה, בדיבור: "ויהי אור". שלילת השפה הזו מבוני המגדל היא הגורם שמנע מהם להידמות לאל. מכאן גרעין האמונה של תורת הקבלה, הגורסת כי שפה אלוהית זו השתמרה באופנים משונים בתוך השפה העברית, ומכאן עוד שלל אמונות ותיאוריות מוזרות ומעניינות.

כאשר יצאו הכובשים האירופיים מהיבשת הקרה שלהם וחיפשו מקומות בהם יוכלו להשתזף ולפוש ללא שיופרעו בזרזיפי גשמים ובהצללת עננים, ניסו רבים מהם לאמת את המתואר בפרקים אלה באמצעות מראה עיניהם. בני האומות והשבטים השונים באפריקה, אסיה ואמריקה, על שלל גווני עורם, שודכו בידי כובשיהם הנוצרים ללא שום בעיה לשושלותיהם של שם, יפת וחם. ההבדלים ביניהם תוארו כנובעים מההבדלים שהתקיימו אצל אבותיהם התנ"כיים, ושפותיהם השונות ככאלה שנולדו במקורן באותו יום מר ונמהר שבו נפסקה בנייתו של מגדל בבל.

קחו למשל את אנאקליפסיס (Anacalypsis), חיבורו של ג'נטלמן מיורקשייר בשם גודפרי היגינס (Higgins, 1772-1833), שניסה לאתר את המקורות המשותפים לתרבות האנושית. הדרך לכך עברה דרך ניסיונו האובססיבי לאיתור קווי דמיון בין סוגים שונים של אלפבית, מספרים, מיתוסים ודתות מרחבי העולם. לדוגמה, הוא טען כי "אותיות העברית העתיקה כמעט זהות לאותיות האלפבית האנגלי, רק שהן מעוצבות בתבנית שונה." בהתאם, הוא ערך השוואה בין שפות רבות, ביניהן יוונית, סנסקריט, ערבית ואמהרית (וספק רב אם שלט בכולן) והגיע למסקנה כי הן נובעות מאותו מקור, המשותף גם לעברית. מסקנותיו נשענו על דוגמאות מופרכות למדי. למשל, כדי להוכיח כי תושבי אמריקה (טרם גילויה בידי קולומבוס) השתייכו במקורם לאותה אומת-אם ממנה יצאו כל בני הגזע האנושי, ערך היגינס מעין השוואה בלשנית שהביאה אותו למסקנה כי המילה העברית "משיח" היא מקורה של המילה האצטקית "מכסיקו", או בתעתיק המקורי של אנאקליפסיס – "Mesi-co". נחמד, נכון?

עוד לפני היגינס פעל בהודו סיר וויליאם ג'ונס הגדול (Jones, 1746-1794) שנעשה לאחד משני הלא-ברהמינים הראשונים בהיסטוריה שלמדו סנסקריט על בוריה. ג'ונס היה האדם שטבע לראשונה את המושג "ארי" (Aryan) בהקשר למשפחת שפות, אליה שייך בין השאר את הסנסקריט, היוונית והלטינית (מה שאנו מכנים כיום "משפחת השפות ההודו-אירופיות") והגדיר את משפחת השפות השמיות באופן מסודר. הוא הסתמך על פרקים י-י"א של בראשית כעל אוטוריטה של ממש וקבע כי ההודים הם צאצאיו של כוש, בנו של חם. ג'ונס, שהיה איש אשכולות מרתק, חיפש אחר אותה שפה אלוהית שנשללה מבני האדם בסיפור מגדל בבל. כנוצרי מאמין הוא סבר כי התנ"ך מהווה מקור היסטורי אמין. תגליתו המרעישה, לפיה הסנסקריט עתיקה מהיוונית ומהלטינית, בעוד ששלושתן שפות-בת של שפת-אם שנשכחה זה מכבר, הביאה אותו למסקנה כי לימוד הסנסקריט הוא האמצעי המאפשר את הקרבה הגדולה ביותר לאותה שפה אלוהית, שפת המקור, השפה בה דיבר האל עם אדם וחווה בגן-עדן.

ייחוס יכולות מאגיות לשפה מדוברת או כתובה הוא עניין שכיח בתרבויות שונות. ובאמת, המילה בוראת ומשנה מציאות יותר מכל כוח אנושי אחר, לטוב ולרע. אולי טוב יותר שהשפה האלוהית אינה ברשותנו יותר? הלא סביר להניח כי האדם, כמחקה נאמן ונלהב של האל, היה מן הסתם ממהר לתת ידו במעשה "בריאה" דומה לזה שנעשה בימיו של נוח. השמדה טוטאלית, גם אם לצורך בריאה מחודשת? לא תודה. לא עכשיו. תבואו פעם אחרת.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה שנת קריאת התנ"ך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s