אכן שה-האלוהים?

על טקסי זיכרון ומהות ההנצחה

השבוע רצתי (ממש, ברגליים, כי האוטו התקלקל) לביה"ס היסודי בהרצליה ב', בו לומדת הבת שלי. השנה היא לומדת בכיתה ה', שבבית הספר היסודי היא הכיתה האחראית, לאחר שבועות של הכנות מפרכות, להפקת טקס ההנצחה השנתי לזכרו של יצחק רבין. הושבעתי שלא לאחר. עמדתי בכבוד במשימה.

אולם הספורט הישן והקטן, בו גם אני נאלצתי לפני שנים רבות לקפץ מעל חמורי עץ, בתחושת חרדה המלווה אותי עד היום. כיתה ה' 2, על שלל ילדיה, שאת רובם אני מכיר כבר כמה שנים טובות. קומץ אמהות משקיעניות, חלקן עם מצלמות, חלקן עם סלולארי. ואני, שומר על קשר עין עם שירה, הרחפנית המקסימה, שלוקח לה בערך ארבע דקות תמימות לסרוק את כל הקהל, עד שהיא מאתרת אותי ויכולה סופסוף לפלוט בהקלה את האוויר מריאותיה.

הייתי, כמו רבים מאתנו, באותה עצרת מקוללת בכיכר מלכי ישראל, לפני 15 שנים. היה כיף, מה יש להגיד? תחושת אופוריה, שבמרכזה אמונה שהמדינה שלנו סופסוף ובאמת ובתמים הולכת בדרך המלך. רבין היה האיש שלנו. סבא'לה מדליק, מעשן, לוגם, נבוך, אחד שבוחר את מילותיו בקפידה, צבר אמיתי, שנדמה היה כי התפכח מאשליות נתיב הדמים וכך אומץ בידי הפציפיסטים כאחד משלנו, אולי דווקא בגלל כל עברו הצבאי ואמירותיו הבעייתיות על שבירת גפיים. אפילו אותו זמר עילג, שעמד והסתחבק עם רבין על הבמה, לא הצליח לקלקל את הכיף.

 כל אחד מאתנו, לפחות אלה שגדלו בישראל וצלחו את מערכת החינוך שלה, על טקסיה הממלכתיים, מכיר את שלל התחושות הנלוות להם. יש את הזווית של המשתתפים, כלומר הילדים, שגם אצלם חלים שינויים ביחס לטקסים אלה ככל שהם מתבגרים. יש את הזווית של ההורים, הצופים. חלקם מזדהים עם הטקס עד כדי מועקה, חלקם מתמוגגים מפעלולי טפם, הפוצחים בשיר, ובדרך כלל מצליחים להרוס אותו לחלוטין. חלקם עומדים מן הצד, גולמניים.

אני זוכר את עצמי עד היום, כתלמיד בבית הספר היסודי, מתפקע מצחוק מרוב מבוכה בלתי נשלטת בכל פעם שהיו משמיעים את הצפירה התורנית, אם ביום השואה, אם ביום הזיכרון. למזלי, כילד לא הכרתי אף פעם אישית מישהו שיכולתי להתאבל על מותו. כמובן, השואה תמיד נכחה שם, כמו אצל כולנו, אבל בכל זאת, צחקוקי המבוכה מעולם לא בוששו מלבוא. אולי זה עדיף מבכי, מי יודע?

אז היה לנו את יום השואה. והיה לנו את יום הזיכרון. והיו לנו מבטים חמורי סבר בהקשרים שונים ומשונים. והייתה המנהלת מהיסודי, שמספיקה הייתה הרמת גבה מצדה כדי שמאות ילדים ישקשקו מפחד. והיה את שמעוני, מנהל תיכון-חדש, שהטריק שלו היה לדבר בלחישה, כדי שכל התלמידים ייאלצו להפסיק לנשום, פשוטו כמשמעו, כדי לשמוע מקצת מדבריו. וכל אלה היו מכפילים ומשלשים את כובד ראשם ואת נטייתם המעצבנת ללחשש בהגיע טקסי הזיכרון הבלתי נמנעים.

אני מאמין שצריך לשמר את זכר השואה. בוודאי שאני לא מעוניין לפגוע בשימור זכר הנופלים במלחמות ישראל.

אבל, בכל זאת, כשעמדתי אתמול מול הילדים הרכים האלה, בקושי בני עשר וחצי, וכבר מדקלמים מבין שפתיים שהחלב עוד לא יבש מעליהן, פסוקים וציטוטים של אדם שמבחינתם יכול היה להיות באותה מידה יוסף טרומפלדור, לא יכולתי שלא לתמוה על מספר דברים.

קודם כל, ברמה העקרונית, פשוט מדהים להיווכח בכוחו של הממסד. דבר ברור מאליו, לכאורה, אך לא כך הוא הדבר כלל וכלל. חשבו על זה לרגע. יום אחד אין טקס זיכרון הבא להנציח אירוע או אדם מסוים, ויום אחד לאחריו, כל ילדי ישראל מחויבים בהשתתפות, בנוכחות ובהטמעת תכני אותו יום זיכרון חדש. איזו עצמה אדירה, לטוב ולרע. הממסד מחליט, המערכת מבצעת, ואין פוצה פה, אין מבקר, ולדעתי אין גם גיוון בגרסאות השונות של אותו ריטואל, שמטרתו לרצות מעין מולך דמיוני, היושב לו כפי הנראה במשרד שר החינוך בירושלים ומקבע בגחמותיו ותובנותיו דורות שלמים של ילדים לחשיבה אחידה, מאחדת, למערכת ערכים מונוליטית, ללא ביקורת, ללא ספקנות בריאה.

אילו הטקס היה עוסק במהות, דיינו. אילו מסריו היו ממוקדים בהגברת ערכי הסובלנות, ברדיפת השלום, בהתנגדות לאלימות, ובקידוש הזיכרון הטראומטי הקולקטיבי, עד כדי הגעה לקטרזיס של לא-עוד, דיינו. אילו יצחק רבין היה מוזכר לצד כל אלה, דיינו.

אך לא כך זה נעשה. לא בבית הספר שבו למדתי ובו לומדת הבת שלי היום. אני משער כי אם שם זה לא נעשה, על אחת כמה וכמה במחוזותיהם ההזויים יותר של הלאומנים למיניהם, שהרי הם-הם רוב אוכלוסיית ישראל היום. ומה טוב יותר מטקסים כאלה עבור אנשי הימין הלאומי? לחם בחמאה ממש. אז מה אם רבין היה בכלל ממפלגת העבודה? הרי זה בדיוק מה שהטקסים האלה מנסים לעשות: למחוק את הפערים האידיאולוגיים, להשכיח את העובדה שהארץ הייתה חצויה רעיונית בזמנו, עד כדי רצח ראש הממשלה.

ואיך עושים את זה? איך בדיוק משכיחים את האמת? כיצד מייפים את המציאות האכזרית? באיזה אופנים מחברים בין קבוצות שונות שאינן יכולות להיות מחוברות יחדיו?

מה שעושים הוא לקדש את דמותו של רבין כאילו היה מרטיר של ממש, שבחר מרצונו למות על קידוש השם, אם תרצו. כאילו היה מלאך ולא בשר-ודם, כאילו היה אלוהי.

רבין, אני מניח, היה מתפלץ ומסמיק כמו סלק בשל אילו היה רואה את הטקסים שנערכים לזכרו מדי שנה. הלא כל העניין הזה כל כך מנוגד לאופיו של האיש הזה, שהיה ביישן, חסר ביטחון, עם נטייה לגמגום קל, שנעזר מדי פעם בהקלה המבורכת והמשכיחה של הסיגריות ושל המשקה.

חומר למחשבה.

ועוד עניין אחד, שכבר הפך מרוב גיחוכו המופלג למשהו שהיום, 15 שנים אחרי, גורם לי רק לעווית קלה בסנטר. אני חייב לומר שבראשית דרכו של מפעל ההנצחה, עוד בשלב הטיפול הקולקטיבי בטראומה, זה היה ממש מעצבן.

מכירים את יוהאן סבסטיאן באך הגאון, נכון? מכירים את המיסה הגדולה שלו בסי-מינור? מכירים את הקטע שלפני הסיום, זה שמופיע בכל מיסה, ומילותיו כדלקמן:

Agnus Dei, qui tollis peccata mundi, Miserere nobis, ובתרגום לעברית מדוברת:

"שה האלוהים, זה הנוטל על עצמו את חטאי העולם, רחם עלינו"?        

הנה ביצוע טוב של הקטע, בשירתו המעולה של הקונטרה-טנור הגרמני, אנדראס שול:

http://www.youtube.com/watch?v=MXm9aoRtr5M&feature=related

אז זה הקטע שבזמנו איזה אידיוט החליט להפקיע כמין סאונד-בייט מוסיקלי לטובת שימור זכר רבין. זה התחיל בערוץ 2 והמשיך עד לטקסי הזיכרון בבתי הספר. מן הסתם זה ימשיך עוד קדימה ללא עוצר. התפילה הזו, שיאה של המיסה הנוצרית, מדברת על שה-האלוהים, זה שהקריב עצמו למען גאולת המין האנושי, לא אחר מישוע בן מרים. מה לרבין ולישוע? מה לרבין ולנצרות? מה לרבין ולדת בכלל, למען האמת? מה לרבין ולמסר משיחי, ממעמקי רחמה המזוכיסטי של הנצרות הקתולית, זבת הפורטרטים המדממים של הצלוב המעונה? זהו, שכלום.

מעצבן, נכון?  

ככה זה בישראל.

את רבין עצמו יצא לי לפגוש בבית הורי. אני זוכר אותו עומד עם סיגריה וכוס משקה ביד, נעים הליכות, מבויש, ענייני, ובכל זאת מקרין מסביבו עוצמה שקטה וכריזמה שהתפרצה לה לפתע פתאום כהר געש לקראת הבחירות של 1992.

הכריזמה של רבין הייתה כשל אחד-העם, לא כשל משיח צלוב.

אולי מישהו מוכן לשקול מחדש את תכני הזיכרון המשועתקים במערכת החינוך? או שכבר מאוחר מדי והגולם קם על יוצרו?  

   

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים באופן כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על אכן שה-האלוהים?

  1. איילת מוהר הגיב:

    זה נכון, אבל לא רק לגבי טקסי הזיכרון לרבין; גם טקסי הזיכרון של ימי השואה ושל חללי צה"ל (ופעולות הטרור, לא?) הם מפגן של דיקלומים וקלישאות. כך הם היו כשאני הייתי בבי"ס ובתיכון, והם נראים כך גם היום.
    אז נכון, יש טקסים אלטרנטיביים. ועדיין, המסרים מצחיקים. למה מצחיקים? כי אחרי כ"כ הרבה שנות כיבוש ותקיעת מקלות בגלגלי כל תהליך מדיני, זה קצת הזוי לדקלם 'אני נולדתי לשלום שרק יבוא' וכל מיני שורות מתחנחנות כאלה, משל היינו כולנו כבשים פועות שרק רוצות להיות חברות עם כולם, ולא יפה שלא משחקים איתנו.
    ויש כמובן גם את עניין המסרים: דמוקרטיה, סובלנות, כיבוד האדם מול אלימות וכו'. כמו שכתבת, שכחו מהם.
    אנשים מתעסקים בשטויות. צעירי מפלגת העבודה מתעסקים בלהזיז את תמונת רבין הצידה במקום להבין שעוד שניה סוגרים להם את המפלגה והרוח החדשה שהם הביאו אליה מתגלה בעיקר כאוויר חם. טקסי בית ספר הם אוסף של דיקלומים. החינוך אינו חינוך, הוא דיקלום וקישקוש שנועד לספק איזה פקיד בכיר במשרד החינוך והתרבות, והדמוקרטיה תלויה באוויר כמו שלט "ברוכים הבאים!" בכניסה לחצר שאף אחד ממוזמני-המסיבה לא טרח להגיע אליה. יאוש.

    • isaaclubelsky הגיב:

      אל ייאוש,
      עוד מעט קט ויהיה יותר טוב. קצת סבלנות. כך עובדים תהליכים ברמת הטווח הארוך.
      בס"ה בכל מקום המאסה המכריעה של האזרחים באמת די דומה לעדר כבשים פועות. כאשר הן מורגלות למנגינת חליל מאז'ורית, הן יפעו ימינה. כשירגילו את אזניהן למנגינה מינורית, הן יפנו שמאלה. עוד מעט תשתנה המנגינה. זו רק שאלה של זמן.

  2. שימי ב.ל הגיב:

    קוראים לזה אוטומט. לא חושבים מספיק ומספיק טוב במשרד החינוך לפני שמורידים הוראה לבתי הספר וכך זה נראה. אני מבין ומסכים איתך ברוב הטענות. אבל מה לעשות, ככה זה בשיטת העדר וגם אמרה יפה איילת מוהר, "משל היינו כולנו כבשים ".
    אני גם לא בטוח שיש להתרכז ברצח אלא הרבה יותר במורשת ופועלו הרבה של יצחק רבין לאורך חייו לטובת מדינת ישראל.
    בכלל, וכמו שציינת, מה ילדים בגיל מוקדם שכזה מבינים? הרי זה סוג של "עוד טקס" ולא יותר מכך. ההבנה האמיתית אם בכלל מגיעה בגיל הרבה יותר מאוחר. ואז, אפשר גם לדבר ולהרחיב על כך ועל שלל ההביטים וההשלכות מהאירוע.

  3. מיכל הגיב:

    מעבר להסכמה שלי עם הדברים בענייני טקסי הזכרון לרבין (במקרה שלי, באוניברסיטה), והסכמה גם עם ההרחבה של איילת את הדברים כך שיכללו גם את טקסי יום הזיכרון והשואה, ראוי לזכור שרעיון "שה האלוהים" ו"עבד השם" מקורו ביהדות, ולא בנצרות. גם אם זה לא בהכרח הופך את זה יותר רלוונטי לרבין האיש:

    א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה. ב וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה–לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. ה וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ. ז נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו. ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. ט וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. י וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי–אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. יא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע–בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. יב לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ. {פ}

    (ישעיהו נ"ג)

    • isaaclubelsky הגיב:

      בהחלט. פרקי עבד אלוהים מקדימים בהרבה את הברית החדשה (ויש אף הטוענים כי מדובר בפלגיאט לכל דבר ועניין, ואף כהוכחה של ממש לכך שישוע הוא המצאה ותו לא). עדיין, כפי שאת בוודאי יודעת, אין כאן בעיה של סתירה עבור נוצרי מאמין, שהרי הברית הישנה, מבחינתו, בס"ה מקדימה, מנבאת וסוללת את הדרך לכאורה לקראת הבשורה של הברית החדשה.
      כך או כך, עניין הקרבן המופיע בשני המקורות, לא ממש עולה בקנה אחד עם דמותה של ישראל של פעם, זו החילונית, המעשית, של ערכי העבודה והשוויון, וגם, כן, של הביטחון. מר ביטחון, יצחק רבין, בוודאי לא התכוון להיות ממשיך דרכו של זה שעל שמו הוא נקרא.
      ותודה על ההפנייה המושקעת!

      • מיכל הגיב:

        ודאי שאין סתירה עבור נוצרי מאמין, ומסכימה אתך שאין כל קשר בין מיתוס הקורבן ובין אותה "ישראל" שאיתה מזוהה רבין. דווקא משום שהמיתוס הוא אותו מיתוס כמעט, נראה לי בכל זאת מתאים להוסיף גם את זה "שלנו" ולא רק את זה של ממלכת אדום, בבחינת: לא רק שרבין לא מתאים למיתוס הנוצרי של "שה האלוהים" – הוא לא מתאים גם לזה היהודי באותו עניין.

        אין על מה על ההפניה, קופי-פייסט פשוט 🙂 [האינטרנט הזה, יש בו הכול ;)]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s