פרק ג' – בגן-עדן

פרק ג' – גן עדן: הבחירה בין תמימות לגירוש

 

עמוס מאד הסיפור הזה. משפיע באופנים ישירים ועקיפים על כמות לא תתואר של יצירות ספרות, שירה, אמנות פלסטית.

ארבעה גיבורים: אלוהים, הנחש, אדם וחוה. הדינאמיקה ביניהם מורכבת. כל שניים מתוך הצוות המרובע הזה יוצרים זוגיות עצמאית. הנחש הפאלי וחוה. נו, באמת. כל מחזאי בינוני היום היה מוותר מראש על הליהוק הבנאלי הזה.

אדם וחוה: קצת סטריאוטיפי, לא?

אלוהים והנחש: האגו והאלטר-אגו, הטוב והרע, המושלם לעומת הברוא שעליו ניתן להשליך את כל האשם. לא ממש הוגן.

אלוהים וחוה: מסתבר שלחוה היה זרע באותה עת. כך הוא מעניש את הנחש: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". נהדר. האחד נותן בראש והשני מכיש את כף הרגל.

אבל השיא מגיע באופן בו אדם מתגלה כגבר די חלשלוש. כאשר האל מאשים אותו באכילת פרי עץ הדעת הוא לא מסוגל לחשוב על תשובה טובה יותר מזו: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". נקניק רציני, מה? איפה האחריות? איפה נקיטת העמדה? איפה ההגנה על הנציגה הראשונה של המין שעתיד להיות מוכתר בכתרים מנצנצים כמו "העזר שכנגדו", או "המין החלש"? בקיצור, חוה ואדם שווים לחלוטין בסיפור הבריאה ואפילו יותר מזה. חוה היא היוזמת, היא המפותה בידי הנחש, אך היא גם המפתה של אדם והאשמה הבלעדית בכך שצאצאיה, אנחנו, הפכנו להיות בני מוות, שהרי העונש הדי מניאקי של אלוהים על הפרת איסור האכילה מפרי עץ הדעת היה הגירוש מגן-עדן.

 

הגירוש הזה נעשה לא כפעולה עצמאית, לא כמטרה בפני עצמה, אלא כפעולת מנע. שהרי אם האדם אכל מפרי עץ הדעת, הרי שקיימת הייתה סבירות גבוהה ביותר שהוא ימשיך הלאה ויבקש לטעום גם מפרי עץ החיים ואז, לא עלינו, אומר האל, לא רק הידע האלוהי יהיה בידיו אלא גם חיי נצח. וזה מצב בלתי נסבל אם אתה אל ארוגנטי, בורא, שהדבר האחרון בו אתה מעוניין הוא שברואיך יתעלו לרמתך שלך. זה קצת מזכיר לי את ספרות ה- Sci-Fi של אייזק אסימוב ומחקיו, או את אודיסאה 2001, במיוחד הגרסה הקולנועית של קיובריק: האל, מחשב העל, מחסל את בוראיו, האסטרונאוטים האנושיים. הברוא מפתח מודעות ואינטליגנציה והדבר הראשון שהוא עושה הוא לחסל את בוראיו. אני מניח לפיכך שהחרדה האלוהית התבססה על תסריט ריאלי למדי.

מאז ועד היום הכרובים ולהט החרב המתהפכת שומרים על עץ החיים, כדי שזה יישאר באופן בלעדי בחזקת אלוהים, שגם כאן מדבר משום מה בלשון רבים על עצמו: "הן האדם היה כאחד ממנו". יש לציין שאלוהים מתגלה גם כבעל כישורי חייטות: "ויעש לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם". אבל מעבר לכל זה, זה המקום הראשון בתנ"ך שהאל מתגלה כנוטר, מעניש ומרושע במידה רבה: הוא מעניש לנצח את כל שלוש הצלעות האחרות בסיפור הזה, הנחש, אדם וחוה, ונשאר לבדו, מסופק בצדקתו, בסגנון הפולני הידוע של "אבל הזהרתי אותם קודם, לא"? "אם לא אתן להם עונש עכשיו, מי יודע מה הם מסוגלים לעשות מחר"? ככה זה. לא הוגן. ואין קלף מילוט.  

ומה עם הנחש? האם אותו צריך להאשים בגירוש? האם המפתה אשם בתוצאת הפיתוי או שמא המתפתה? קשה מאד להחליט.

כך או כך, הסיפור הזה מפרנס אינספור וריאציות ובעצמו, למען האמת, מהווה וריאציה על ז'אנר מיתולוגי שלם, המנסה להסביר כיצד זה שאנחנו אינטליגנטים, רגישים, רוחניים, ניחנים ביכולות דדוקטיביות של הבנת מצבנו, מודעים לקיומנו, אולי בניגוד לכל בעלי החיים שמסביבנו, ובכל זאת גם חושניים, מתפתים, תאבי תאוות, מיצויים, שיכוכים, תענוגות והרפתקאות.

יש מיתולוגיות שונות המספרות סיפור דומה, בוריאציות מעט שונות. אספר בקיצור על אחת מאלה. קצת לפני שהנוצרים התחילו את ספירתם, בתקופה המכונה המאה הראשונה לפני הספירה, החלו להיטוות במצרים (שהייתה באותו זמן תחת שלטונו של בית תלמי, אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול שקיבל לידיו כירושה את מצרים הגדולה) מיתוסים שנודעו מאוחר יותר כ"קובץ ההרמטי", או "קורפוס הרמטיקום". הקובץ הזה סיפק לקוראיו סיפור בריאה אלטרנטיבי לסיפור היהודי-נוצרי, למרות שרבים ממרכיביו די דומים.

 

הסיפור ההרמטי מספר על כך שהפיכתו של האדם לבן-מוות, ושלילת האלמוות שלו, כמעין מקבילה לגירוש מגן-עדן, נבעה מטעות קוסמית שהתרחשה כאשר האדם, נזר הבריאה – ויצור אנדרוגיני במהותו – התאהב בטבע, כוח בעל מאפיינים נקביים. השניים, האדם והטבע, נמשכו באופן בלתי נשלט האחד לשנייה, וכתוצאה מהזדווגותם איבדו צאצאיהם, בני האדם, את חיי הנצח שלהם. סיפור שונה. התוצאה דומה. כך נידונו כולנו להוויה דואלית. מצד אחד בעלי נשמה (או לפחות כך נדמה לנו), בעלי תודעה (גם על זה אפשר להתווכח לעומת נתוני הצפייה בתכניות האוויליות בערוצי הטלוויזיה), בעלי תחושת זמן (נושא מורכב בפני עצמו), בעלי יכולת בריאה משל עצמנו.

מצד שני, אנחנו בני תמותה, נתון בנאלי לחלוטין המקבע מראש כל אפשרות נסיקה, תקווה, או חלום גדולה כזה או אחר, בשל הסופיות החד-משמעית המשתמעת ממנו. כמו מתמודד בחידוני טלוויזיה, אלה עם הוילונות ואפשרויות הבחירה, כמו גבר הנאלץ לבחור באישה אחת, למרות שמבחינתו, אם רק היה אפשר אז עדיף שימשיך הלונה-פארק מרובה הנשים, כמו לקוח במסעדה, היודע שקיבולת קיבתו מוגבלת, אך חובת הבחירה מהתפריט היא בגדר כורח, כמו אדם וחוה. להישאר בגן-עדן, אך גם להישאר טמבלים? או שמא, לקחת את הצ'אנס, לטעום מהפרי האסור ואולי להיות אלוהים, אפילו ליום אחד?

מה אני הייתי עושה במקומם? אני מניח שהייתי מתפתה. לא הייתי מסוגל לחשוב על אפשרות אחרת, על חוסר הידיעה הבלתי נסבל של הבנת מהות קיומי, על הבערות, הבורות, התמימות.

ואתם?

   

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה שנת קריאת התנ"ך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על פרק ג' – בגן-עדן

  1. תמי ינאי הגיב:

    אייזיק,
    הפלאת כתוב.
    אדם התגל כדביל מושלם, וצריך לזכור שבכל גבר מתחבא אדם כזה, רק יש כאלה שמסתירים את זה טוב מאד ויש כאלהשבכלל לא. לגבי חוה, בחורה לעניין, קצת מניפולטיבית אבל סקרנית. הנחש? רק עשה מה שהוא חייב לעשות, ואלוהים? אלוהים שוכן בכל אחד מאיתנו גם, רק צריך לשום עמוק עמוק, (כמו ששמו מרמז) ואז להקשיב לציר הרוח הפימי ולחייך.
    והמיתולוגיה ההרמטית יפייפיה.
    אהבתי את הפולניות של אלוהים, לא סתם עם ישראל חש אליו קירבה כנראה….
    🙂
    תמי.

  2. איילת מוהר הגיב:

    פיתוי, כמובן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s