הבא להרגך השכם להרגו

 

Liber De Vita. Primus De Vita Sana

ספר החיים, חלק ראשון: על חיים בריאים

 "שוחחנו רבות לאחרונה, על דאגה לבריאותם של אלה המקדישים את כל זמנם למחקר ולספרים… ובכן, קראו בתשומת לב ודאגו ביתר שאת לבריאותכם. שכן, אם הבריאות נפגעת, לא נוכל עוד להגיע לדלתות הנעלות של המוזות, או אפילו להקיש עליהן לשווא…"

מרסיליו פיצ'ינו, ספר החיים, חלק ראשון.   

 

"הבא להרגך השכם להרגו"

 

  

שברון הלב הוא תמיד אותו שברון לב. כשאתה  בן 15, מלקק את פצעיך לאחר שהנערה שאהבת העדיפה מישהו אחר וגם כשאתה זקן. תמיד לבד. 

בחיפה, בעיר התחתית, ליד התחנה המרכזית העשנה והמלוכלכת. מאוחר. שקט. אני בן 20. החברה שלי, נילי, שפגשתי שנה קודם ברכבת מחיפה לתל אביב, עזבה. זו היתה אהבה ממבט ראשון אבל האש כבתה אחרי שנה, והנה אני. לבדי. בחיל הים. ספינות טילים. צחנת ארבעים בחורים צעירים בספינה באורך ארבעים מטר. לכל אחד יש בערך מטר של מרחב אישי. בלתי נסבל.

ערב יום העצמאות. אנחנו בכוננות. שנים רבות אחר-כך אמא שלי תספר לי שבאותו ערב חלמה חלום נורא והרגישה שמשהו רע עומד לקרות.

פקודת המבצע דיברה על ספינת סוחר נושאת דגל קפריסין. על סיפונה יש מחבלים המתכננים פיגוע ראווה בקריה בתל אביב, לכבוד יום העצמאות. הספינה שלי מפליגה, יוצאת למצוד. אנחנו סוגרים את קו החוף שבין ראש הנקרה לתל אביב. ספינה אחרת סוגרת את החוף הדרומי, עד עזה. אנחנו בים כבר כמה שעות. לא ברור למה מצפים. חושך מצרים בחוץ. בערך שלושים קילומטר מזרחית לחופי הארץ. פתאום מגיעה הודעה בקשר. הספינה החשודה נמצאה. הסטי"ל השני כבר רודף אחריה. מנועי המאייבך שלנו מתחממים בנהמה בתגובה. סטי"ל יכול להגיע למהירות של שלושים קשר ימי. אלה שווים לשישים קילומטר בשעה, שבים זה המון. בתוך שעתיים בלבד אנחנו כבר עמוק בדרום, משייטים מזרחה, לא רחוק מפורט סעיד.

ספינה צפופה, וכולם מכירים את כולם. מכירים את ריח הגרביים של כולם, את הזיעה, את הבדיחות ואת החולשות. למשל, איש האלחוט שלנו, בני, מגדל זקנקן, לבוש תמיד בקפידה מגוהצת ואוהב מאד את יהודה פוליקר, שלמה ארצי ואת שלום חנוך, שבדיוק הוציא את "מחכים למשיח", שמתנגן בחדר הקטן שלו, זה שמעל דלתו תלוי השלט "סודי ביותר", ללא הפסקה. אני עובר ליד חדרו. משיח לא בא.

ספינת המחבלים נמצאה. מנסים ליצור איתם קשר. אני מדבר עם צחי, החבר היחיד שלי בספינה. למדנו ביחד ביסודי. המשכנו ביחד לתיכון. הוא התגייס קצת לפני ובצירוף מקרים של אחד לאלף הגעתי לאותה הספינה שבה הוא הוצב שלושה חודשים קודם. אנחנו מעשנים סיגריה על הגשר, הרוח מצליפה בפנים. הים שקט והספינה חותכת את המים כאילו היו עשויים חמאה. מאחור נגרר שובל ארוך, מעלה קצף המתערבל עם אור הכוכבים.

אנחנו שומעים הכל בקשר. עוד מעט מגיעים. מפקד הספינה מורה לספינה החשודה לעצור ולאפשר לנו לעלות עליה. התגובה הלא תיאמן היא ניסיון לירות עלינו ברובים, שזה בערך כמו שילד קטן יזרוק אבנים על פיל. הבעיה היא שסטי"ל היא לא רק מכונת מלחמה מיומנת, שיכולה לשחרר מטחי טילים, פגזי תותחים וירי מרגמות. היא גם מיכל דלק ענק שצף על המים, כזה שיכול להידלק ולהתפוצץ מכדור תועה.

עוד ניסיון שידול עולה בחרס. ניתנת פקודה. שני מטחי תותחים נורים ומטבעים בתוך שניות את ספינת הסוחר. כמה גדולה, ככה פגיעה.

אנחנו משייטים לאט. במים השחורים. לב ים. הרחק מהיבשה. אין ירח באותו הלילה. יש אור כוכבים ויש זרקורים המופנים משני צדי הספינה לתוך המים, לאתר ניצולים. שקט. שחור. אני על הגשר, מאמץ עיניים. מסתכל על הים.

 "HELP"! מישהו צורח. ואיתו עוד כמה גושים לא מזוהים, לידו, צפים במים עם חגורות הצלה. אסור להעלות אותם עם החגורות. הן יכולות להיות ממולכדות. מישהו אומר להם באנגלית להתפשט מכל הבגדים ולהיפטר מחגורות ההצלה לפני שיזרקו להם חבל. לא ברור מה הם עונים, אך כנראה שהם מבינים שאין ברירה.

אנחנו קרובים מאד לאנשים שצפים במים השקטים. התמונה הסוריאליסטית הזו עתידה להיחרת במעמקי מוחי לנצח. אני רואה את הפנים הצעירות שלהם, מעל המים, צועקים לעזרה בגרון ניחר. בחורים בגילי. לאחד מהם יש שפם שגורם לו להיראות קצת יותר מבוגר. הוא מצליח להיחלץ מהבגדים, משיל מעליו את חגורת ההצלה. אני נושם לרווחה, יודע שמייד יימשה מהמים ויינצל. ברור לי שהוא אויב שלי. ברור לי שאני אויב שלו. ועם זאת, איכשהו גם ברור לי שאני לא באמת שונא אותו. אני מסתכל לו בעיניים ויודע שהוא החליט לעשות את המעשה האמיץ והמטומטם שלו מתוך אמונה בצדקת דרכו. הוא צועק באנגלית רצוצה: "אני לא יודע לשחות", "אני לא יודע לשחות", אבל מבין שהוא חייב לציית להוראה להישאר עירום כביום היוולדו לפני שיצילו אותו.

מישהו זורק לו גלגל הצלה מחובר לחבל. הוא קופץ לכיוון הגלגל, אך לא מצליח להגיע אליו. הרעש שמלווה את שקיעתו למצולות מזכיר רעש של אמבטיה מלאה שבדיוק הוציאו ממנה את הפקק. מין "וששש" כזה, ואין יותר בחור. אין יותר שפם. כאילו לא היה מעולם.

יש עוד כמה כאלה. לא יודעים לשחות. מתפשטים. טובעים. "וששש" ונעלמים לעד. כל אחד כזה צורב לי חור שחור במוח, שמגיב בצרחה ללא קול, לא מסוגל לעכל את שרואות העיניים המחוברות אליו.

מרחוק מרגישים את השמש, שמגששת בקרניים ראשונות ממזרח. מגדיש את הסאה בני, שכנראה שמע יותר מדי שלום חנוך בחודש האחרון. הוא מתפקע מצחוק עם כל טביעה. באותו זמן אני שונא אותו כל כך. היום אני מבין שגם הוא היה קרבן של מצב בלתי נתפס.

כמה מחבלים עלו בסופו של דבר על הספינה. עטופים בשמיכות, בדרך ללא נודע. לא שמעתי עליהם יותר אף פעם. אולי מישהו שיחרר אותם באחת מעסקאות חילופי השבויים הענקיות שנתפרו מאז.

הספינה שיצאה לילה קודם לים, חזרה בבוקר לנמל חיפה. הייתי לבד. לגמרי. אפילו נילי שהתחילה ללמוד משפטים בירושלים ונדלקה שם על סטודנט מבוגר ממנה בשנה, לא הייתה שם יותר בשבילי. מה שלא הורג מחשל. גם אהבה נכזבת אחת מובילה לאחרת, חדשה ומרגשת. אבל החישול הזה הורג מבפנים, ממית תאים רכים, סותם בפלדה נוזלית סינפסות שיותר לא יארגו יחדיו מחשבות ותחושות של ניקיון נפשי, של רוך ללא תנאי, של אהבה בלי סייגים.

 

             

 

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספר החיים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הבא להרגך השכם להרגו

  1. שרון הר פז הגיב:

    מצער מה שבחורים צעירים צריכים לחוות בשם… איך מכנים זאת היום – "טוב להקריב למען ארצנו"? עם קצת מוח והרבה אנושיות, אפשר היה לעשות זאת אחרת.
    הבוקר שמעתי את הפראפרזה: מה שלא הורג – מחסל. עם ס'…
    גמר חתימה טובה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s