פרולוג

השישה-עשר בספטמבר, 1489

קארג'י,

טוסקנה

 

 השמש עמדה לשקוע מעל הגבעות הנמוכות של קארג'י. מרחוק, מבעד לחלון חדר העבודה שלו, יכול היה מרסיליו לראות את קרניה נשברות על כיפת הדואומו של פירנצה, מעטרות בנצנוצי זהב את אבניה האדומות. רוח קרירה החלה לנשב לפני מספר דקות, נושאת בכנפיה מעין תזכורת לצינת החורף הטוסקאני הממשמש ובא.  

כשגביע זכוכית מוראנו מלא ביין אדום בידו, ישוב ליד מכתבתו, בכיסא העץ שייצר עבורו נגר הכפר, פאולו, כבר לפני יותר מעשרים שנה, קרא מרסיליו בשנית את הפסקה שחתמה את ספרו: "חיו אפוא, ידידי, ללא עכבות, הרחק מאיסורים. חיו מתוך שמחה. מאושרם של השמים נוצרתם, ואלה מביעים אושרם בחיוכם, בהתפשטותם, בתנועתם, ובפארם, בעליצותם. השמים ישמרו אתכם באמצעות אושרכם. לכן, חיו באושר בהווה, יום אחר יום."

 

כתב-היד של ספר-החיים תם ונשלם. מרסיליו, מהורהר, סיים את שנותר מיינו בלגימה אחת אחרונה, הניח את הגביע על המכתבה, נאנח קלות ושרבט בכתב ידו המסולסל הקדשה לפטרונו: "Proem Marsili Ficini Florentini in Librum De Vita – הקדמה מאת מרסיליו פיצ'ינו הפלורנטיני לחיבורו ספר-החיים לכבודו של לורנצו דה מדיצ'י הגדול, מגינה של המולדת."

הקדשה זו, כך ידע, עתידה להפקיע את יצירת חייו לטובת מיטיבו, האדם החזק ביותר בכל איטליה. לאחר שסיים לרשום את ההקדשה, ליפף את כתב-היד בבד קטיפה שחור, קשר את הצרור בחבל דק, הידק את שני קצותיו של החבל בשעווה חמה, ולבסוף הטביע עליה את חותמו: אריה שואג, נחש מלופף על גבו, ובפיו של זה ספר פתוח.

לאחר שסיים את הפעולה המורכבת, צלצל מרסיליו בפעמון. המשרת הזקן, ג'וליו, שבאותו הזמן סיים להכין את ארוחת הערב, בדיוק כפי שנהג לעשות בכל ערב בשלושים השנים בהם עבד אצל מעסיקו, התייצב בתוך זמן קצר בחדר העבודה.

"קח את החבילה הזו עוד הערב לארמון, ג'וליו."

"סי, סיניורה פיצ'ינו".

"אמור לשומרי הארמון כי עליך להגיש את המעטפה לידיו של לורנצו, באופן אישי. הראה להם את החותם שלי במידה וישאלו שאלות מיותרות."

 

ג'וליו יצא מהחדר והצרור החתום בידו, תמה מעט על הדחיפות הלא שכיחה שגילה אדונו. רק אז נפלה על מרסיליו השלווה אליה ייחל כבר זמן רב. בעודו מהרהר, התגנבה לבין מחשבותיו תחושת השלמה והבנה כי לאחר שסיים את ספרו הגדול, לא יכתוב יותר דבר. ספר-החיים עתיד להיות מתנתו הגדולה האחרונה לאנושות.

 השמש כבר נעלמה מהעין והלילה השתלט על הכפר. פה ושם נשמעו נעירות חמור, קרקושי מרכבה וקריאות של אמהות המזרזות את ילדיהן המאחרים במשחקים בחוץ לשוב ולהיכנס הביתה. מרסיליו מזג לגביעו עוד מהיין האדום האהוב עליו, נשען לאחור ושקע בזיכרונות.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספר החיים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s