על מצב האקדמיה

הרהורים על מצב האקדמיה

עוד מעט תיפתח שנת הלימודים באוניברסיטאות. הזדמנות טובה להיזכר מה סיבת קיומה של האקדמיה בכלל ושל האקדמיה הישראלית בפרט, במיוחד לאור מאבקי הסגל והסטודנטים באוניברסיטאות בשנים האחרונות.

כל מי שלומד ומלמד באוניברסיטה, ממשיך מסורת עתיקת יומין שראשיתה במאה ה- 5 לפנה"ס, באקדמיה של אפלטון, שבבסיסה ניצבה השאיפה להבנת היקום המורכב באמצעות תהליך לוגי. שאיפה זו מפעמת גם כיום באוניברסיטאות המערביות, שהעתיקות בהן קיימות כבר יותר מ- 800 שנה.

 האוניברסיטה האירופית הראשונה נוסדה במקום בו הומצא הספגטי בולונז, בולוניה של 1088. ב- 300 השנים העוקבות נוסדו באירופה שלל אוניברסיטאות,  מאנגליה (אוקספורד וקיימברידג'), פאריז (הסורבון), ספרד (סלמנקה) וגרמניה (קלן), ועד לפולין (קרקוב). כמובן שאופיין היה שונה מהותית מזה של האקדמיה המודרנית, אך עדיין, קשה להתעלם מהעובדה שפריחת ההשכלה הגבוהה באירופה התרחשה במקביל לתהליך שאיפשר ליבשת קטנה זו לשלוט בעולם. במלים אחרות, יצירתה של אליטה משכילה התקשרה להשגת עליונות תרבותית וטכנולוגית.

במאה ה- 19 עברו האוניברסיטאות המערביות מהפך שבהדרגה הפך אותן נגישות לקהל הרחב. גם יהודים נהנו מהמהפך, כאשר במחציתה השנייה של המאה הם הורשו להיכנס בשערי האוניברסיטאות החשובות. הקשר שבין התפוצצות מה שמכונה "הגניוס היהודי" בסוף המאה ה- 19 וראשית ה- 20 לבין הנגישות להשכלה הגבוהה בהחלט אינו מקרי. לולא הנגישות הזו לא היינו מכירים את פרויד, איינשטיין ועוד רבים אחרים. באותו יחס ניתן לבחון גם את השיפור שחל במצב הנשים במערב בעשורים הראשונים של המאה ה- 20, לאחר ששערי האוניברסיטאות נפתחו בפניהן בשלהי המאה ה- 19.

המוסדות האקדמיים המערביים המובילים מאופיינים בערכי הקידמה, הרציונליזם והביקורת. ערכים אלה הולכים יד ביד עם חופש הדיבור, פלורליזם רעיוני ודמוקרטיה מודרנית. במלים אחרות, במדינה בה ההשכלה הגבוהה משגשגת, גדלים הסיכויים לקיום חירויות נרחבות, דיון פלורליסטי וחופשי וערכי שוויון מתקדמים.

ומה קורה אצלנו?

הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925 הייתה אחת מגולות הכותרת של המפעל הציוני. באותה שנה החל לפעול בחיפה גם הטכניון. מכון וייצמן (1949) החל את דרכו כמכון זיו כבר בשנת 1934. אחריו באו אוניברסיטת בר אילן (1955) ות"א (1956), ובשנות ה- 60 וה- 70 נוסדו האוניברסיטאות של חיפה, בן-גוריון והאוניברסיטה הפתוחה. סוג של נס במזרח התיכון. מהמוסדות האלה יצאו זוכי פרסי נובל, היסטוריונים בעלי שם עולמי, פילוסופים ומדענים ידועים, רופאים, משפטנים וכלכלנים, שגרמו למדינה שלנו להצטייר כסיפור הצלחה מדהים, במיוחד בהשוואה למצבן האקדמי העגום של שכנותינו. מדינה שאוכלוסייתה מנתה כשליש ממספרה כיום טיפחה שבע אוניברסיטאות, ולמען האמת – עשתה זאת היטב.

היום המצב שונה. אפילו גרוע. בשנים האחרונות קיצץ משרד האוצר את תקציבי האוניברסיטאות באופן משמעותי, ובס"ה ביותר משני מיליארד שקלים! קיצוצים אלה נעשו בחלקם כתגובה למה שהאוצר תופס כניהול כלכלי כושל של האוניברסיטאות ובחלקם בהתאם לתפיסה קפיטליסטית מובהקת, לפיה מחלקות אקדמיות לא רווחיות אינן ראויות להתקיים. ניתן אולי לגלות הבנה לטענות שהועלו בממשלות האחרונות – החל בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר האוצר, וכלה ביורשו הנוכחי – כי דרוש ניהול כלכלי מקצועי למוסדות האקדמיים. עם זאת, התפיסה הזו בעייתית, כיון שהיא מחייבת צמצום ו/או ביטול של תחומי מחקר שלמים שאינם מניבים תשואה כלכלית מיידית. בנוסף, תפיסה זו מתעלמת מתרומתם האדירה של השכלה ומחקר טהורים, הן בתחומי מדעי הרוח והחברה והן במדעים המדויקים, לבניית חברה מתוקנת ומתקדמת. תחומים אלה, מטבעם, אינם "כלכליים" ואת מידת חיוניותם קשה לכמת במספרים.

מעל לכל סוגיות הקיצוצים, קשה להתעלם מהתחושה כי חלק מהם נעשו בידי משרד האוצר מתוך בורות והיעדר חזון. שיאו של חוסר התכנון התבטא בקיצוץ דרמטי במספר החוקרים, בדיוק אלה בהם הייתה המדינה צריכה להשקיע את מרב מאמציה.

יש לציין כי הקיצוץ במספר תקני המחקר הינו רוחבי, ולאו דווקא מתרכז בתחומים הפחות "רווחיים". באוניברסיטת תל אביב, לדוגמה, קוצץ בשנים האחרונות מספר החוקרים מ- 1400 ל-1000 בלבד. כמובן שמי שמשלמים את המחיר המיידי הם הסטודנטים, הלומדים בכיתות צפופות בהרבה מאשר בעבר, אך בהכרח, גם רמת המחקר בישראל יוצאת ניזוקה מהקיצוץ האכזרי הזה. תופעת "בריחת המוחות" לחו"ל, עליה אנו שומעים השכם והערב, נובעת ממנו באופן ישיר.

לעתים נדמה כי הציבור הרחב לא באמת מבין את משמעות העניין. היום כמעט ואין באוניברסיטאות מה שמכונה "הדור הבא". אנשי הסגל הקבוע ברובם מבוגרים מאוד ומצפים בכיליון עיניים לפרישה. רוב הדוקטורים הצעירים מועסקים כעמיתי הוראה – ובעצם כעובדים זמניים חסרי ביטחון תעסוקתי, המתקשים לנהל מחקר מסודר, בעודם מתרוצצים בין המוסדות המוכנים להעסיקם, כופפים ראשם בפני בוסים שונים ומנסים לשמור על שפיות. הסכם ההעסקה החדש עמם משפר אמנם את מצבם, אך עדיין רחוק מלאפשר להם הוויית מחקר אמיתית.   

חוקרים העוסקים בתחומי מחקר מגוונים, ממדעי הרוח והחברה ועד למדעים, הם לב העניין. זו התשתית ועל זה תיפול או תקום החברה הישראלית. מה שנראה ברור מאליו לדור מייסדי המדינה, נדמה שנשכח מזמן אצל מנהיגיה הנוכחיים. אלה, שבחלקם הגדול דוברים עברית עילגת, ומתקשים לבטא רעיון המורכב מיותר מחמש מלים, תופסים כנראה את ההשכלה הגבוהה כמשהו מאיים. הרשו לי להזכיר לכולנו כי חוסן לאומי אמיתי מתבסס על מחקר אקדמי  יותר מאשר על הייטק או על ישיבות מתוקצבות. הוא חשוב יותר מהבורסה ויותר מטנקים. יותר מטלוויזיה ומדוגמניות. יותר מספורט ולבטח יותר מפוליטיקה, למרות שזו האחרונה מכתיבה גם את תקציבי האקדמיה, לטוב לרע.

בשורה התחתונה, בהחלט ניתן לבנות מודל חדש של ניהול כלכלי משותף של תקציבי האוניברסיטאות, בדיאלוג בו יינתן ביטוי לצרכים האקדמיים המגוונים, לצד דאגה לחיזוק היציבות הכלכלית. עם זאת, מודל זה יכול וצריך להיבנות במקביל להחזרת המשאבים, ובראש ובראשונה לחידוש מאות תקני המחקר האבודים. הממשלה חייבת לדאוג עכשיו לאינטרס החיוני של מדינת ישראל – לאוניברסיטאות. עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקדמיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על מצב האקדמיה

  1. פינגבאק: מצב האקדמיה: הפרטה, בריחת מוחות, החזרת מוחות ועוד « מאסף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s