משהו נשמט לנו מבין הידיים

 

משהו נשמט לנו מבין הידיים

 

יום שישי אחר הצהריים, שנת 1973, אני ילד בן תשע, יושב על המיטה של הורי, ומדבר עם אבא שלי, שהיה אז צעיר יותר ממני כיום. ליד המיטה יש טרנזיסטור, מאלה של פעם, עם הכיסוי החום דמוי-העור עם החריצים, ומתוכו מתנגן לו שיר חדש, שאני שומע לראשונה. השיר הוא שיר אהבה. יש לו לחן מדהים ומלותיו פשוטות וקסומות:

 

"ואותך אני חולם,

אותך אני בוחר,

איתך אני יודע,

שרק איתך אני חופשי".

 

אני זוכר שעברה בי צמרמורת כאשר שמעתי את השיר הזה. מבוגרים נוטים לעתים לשכוח שגם ילדים חווים תחושות המתוייגות בדרך-כלל כנחלת הגדולים, ולעתים אף בעוצמה גדולה לא פחות: ערגה, כמיהה לאהבה, געגוע ללא-נודע, מסתורין.

 

השנים חולפות. שמיים כחולים, ים, קרטיב לימון, משחקים בחוץ, נוסעים לחברים על אופניים ומתבגרים לאט. ערוץ אחד ממלכתי ומעונב בטלביזיה ועיתונות רצינית, כזו שלא ממש מעניינת אותך כשאתה מתבגר. הפוליטיקה המלוכלכת קיימת מן הסתם, אך איכשהו עטופה באצטלה של הגינות לכאורה, ומתקיימת מחוץ למסגרת המודעות של הילדים. ראש ממשלה מתפטר בגלל חשבון של כמה אלפי דולרים שאשתו מחזיקה בחו"ל. סאדאת מגיע לירושלים והופך לשיחת היום בביה"ס היסודי. הזדמנויות אחרונות לנסוע לסיני הישראלית מנוצלות בקפידה. מוסיקה טובה למכביר, גם מקומית ובעיקר באנגלית.

 

נשמע לא רע, נכון? אז זהו, שלא הכל היה טוב. כל טיעון בעד אותו עידן אבוד עשוי להיענות בהנמקה מסודרת שתסביר למה בעצם מדובר בתקופה בעייתית ביחס לשפע וריבוי אפשרויות הביטוי של ימינו. גם אז הייתה הרבה תעמולה לאומנית, סתימת פיות ופרובינציאליות מייאשת, מן הסתם יותר מאשר כיום. גם אז יכול היה אדם שפוי, אוניברסלי ופלורליסטי להשתגע מהרדידות החנוונית ומצרות האופקים.

 

אבל בכל זאת, משהו מהותי שהתקיים אז, בשנות השבעים הרחוקות, נשמט לנו בין הידיים. אני לא מדבר בהכרח על תום, שאיכויותיו החמקמקות החלו כבר אז להישחק. אני לא מתכוון בדיוק ליושר וליושרה, שהרי יהודים בכל מקום ומאז ומתמיד לא הצטיינו באחיזה מתמדת בתכונות חיוניות אלה.

 

אבל בכל זאת, משהו שכן התקיים באוויר בשנות ילדותי כבר לא כאן. המשהו הזה הוא פשוט, הוא לא עולה כסף וכשהוא בנמצא, אף אחד לא מעלה בדעתו כאילו הוא עשוי לאזול מהמדפים. המשהו הזה הוא אופטימיות. זה הכל. היא כבר לא כאן וכנראה שלא תשוב במהרה.   

 

זה מה שהבנתי ביום שלישי האחרון, השני ביוני. חיפוש זריז ברשת מעלה כמה אירועים מעניינים שהתרחשו בתאריך הזה: מרקוני מוציא פטנט על המצאת הרדיו. אליזבת השנייה מוכתרת כמלכת בריטניה. יאסר ערפאת מקים את אש"פ. מלחמת האזרחים הנוראית בארה"ב מסתיימת. הוונדאלים, אלה שעל-שמם קרוי "וונדאליזם", פולשים לרומא ובוזזים אותה.

 

ואני? בשני ביוני 2009 אני נמצא בהופעה הפנטסטית של שלמה גרוניך ומתי כספי. העלאה מחדש של "מאחורי הצלילים" בתוספת כמה סוכריות. התפרצות גאונית בזמנו שהיום נשמעת לא פחות טוב. שני פסנתרים חשמליים, גיטרה אחת, ושני מוסיקאים מליגה אחרת. קהל איכותי, סאונד מעולה, בניית מופע בטעם של פעם, תוך כיבוד אמיתי של הקהל, ללא החנפנות רוויית ההתבשמות וההתפנקות העצמית שאנו עדים לה לעתים תכופות מדי. אנטי-תיזה לכל הזבל התקשורתי ולכל מרק ההבל הגולש ממכשירי הטלביזיה. עומק, איכות, הרמוניות מתוחכמות, ביצוע ללא דופי. בשנות השבעים זה היה הסטנדרט, וזה הסטנדרט שגם שמעו ברדיו. גם בטרנזיסטור של אבא שלי.

 

בהופעה הזו מצאתי עוד פעם קצת מאותו משהו שנשמט לנו פעם מבין הידיים, מבלי שכמעט שמנו לב. מומלץ.                    

 

 

 מתי כספי ושלמה גרוניך, "מאחורי הצלילים". זאפה הרצליה, 2.6.2009    

 

פורסם במקור בבלוג של בועז כהן (לונדון קולינג), שני ביוני 2009

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על משהו נשמט לנו מבין הידיים

  1. Ruth Benedict הגיב:

    נוגע בנימים נסתרים, ומעלה נשכחות על ארטיק פונץ'-בננה.
    תודה על ההמלצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s