היסטוריה של כישוף/ג'פרי ב. ראסל, ברוקס אלכסנדר

 

ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר / היסטוריה של הכישוף: קוסמים, מכשפות ופגאנים, תרגמו אילת אטינגר ואהד זהבי, רסלינג, תל אביב 2008, 304 עמ'

 

"כמעט בכל חברה בעולם מתבצעים קסמים" – כך נפתח הפרק הראשון בספר היסטוריה של הכישוף מאת ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר (עמ' 25). קביעה זו מאפיינת את אחת התזות המרכזיות של הספר, לפיה מתקיימת זהות מהותית בין מעשי קסמים וכישוף המתבצעים בתרבויות שונות וביבשות שונות. ליבתה של זהות זו היא הדמיון הבסיסי בטכניקה בה מתבצעים מעשי כישוף ברחבי העולם, טכניקה שמטרתה יצירת ריאקציה רצויה, בהתאם לנסיבות ולצרכים משתנים. בהתאם, טענתם של ראסל – פרופסור לתיאולוגיה נוצרית מאוניברסיטת קליפורניה, ושל אלכסנדר – חוקר תולדות הכישוף, היא כי "אנתרופולוגים גילו שקהילות קטנות ובעלות מבנה חברתי מגובש במרכז אפריקה ובמרכז אמריקה נוטות במיוחד להאמין בקסמים, מפני שהן חשות מכותרות ומאוימות" (עמ' 32). מטרתם של טיעונים השוואתיים מקיפי-עולם מעין אלה, המופיעים למכביר בחלקו הראשון של הספר, לסייע לקוראים המודרניים להבין את נושא הדיון המרכזי – ההיסטריה של ציד המכשפות שפקדה את אירופה במאות 16-17. לטענת המחברים, ניתן להשוות בין הקהילתיות האירופית של ימי-הביניים המאוחרים וראשית העת החדשה לבין חיי הקהילה הכפרית באפריקה ודרום-אמריקה של ימינו. השוואה זו אמורה לסייע לנו להבין טוב יותר כיצד פעלה בעבר התודעה הקהילתית האירופית, אשר שפעה אמונה בכוחות קסם והניחה את קיומם של מכשפים ומכשפות ובו בזמן אפשרה את רדיפתם הפרועה.

 ניתן להתווכח על מידת הדיוק המדעי של טענה זו, השזורה בנימים של שיח נכון-פוליטית, האופייני לפרסומים אקדמיים רבים בארצות דוברות האנגלית בעידן הרב-תרבותיות. האמנם ניתן להשוות בין מכשף אפריקני הפונה לעזרה לרוחות אבותיו, לבין מגים אירופיים מתקופת הרנסנס? האם באמת כישוף או מאגיה הם מושגים בעלי משמעות אובייקטיבית בכל מקום בעולם? מסופקני. לדעתי, עיקר תרומתו של הספר הוא בדיון בתולדות הכישוף האירופי. לפיכך, הסקירה שלהלן תתמקד בתולדות הקסם והכישוף בתרבות המערבית.

 היסטוריה של הכישוף מונה ארבע אסכולות מחקריות מרכזיות המתארות את מקורות הכישוף האירופי. הראשונה גורסת כי הכישוף הוא המצאה של הכנסייה הנוצרית, באמצעותה דוכאו אוכלוסיות מסוימות שלא פעלו על פי רצון הכנסייה. השנייה מספקת הסבר פולקלוריסטי, לפיו הכישוף האירופי הוא המשך ישיר של פולחנים רומיים, ובעיקר פולחן הפריון. האסכולה השלישית מתמקדת בהקשרים חברתיים, ולפיה כישוף הוא תוצר של התפשטות אמונות טפלות כלליות, ללא קשר לתכנית מאורגנת של הכנסייה. האסכולה הרביעית תופסת את הכישוף כמיזוג בין מושגים מגוונים, תוך הדגשת חשיבות ההיסטוריה של הנצרות, ובמיוחד ההיסטוריה של תנועות המינות הנוצריות, כחיונית להבנת התופעה.

 הרוח השורה על הספר מזוהה עם האסכולה הרביעית, ואכן עיקר הדיון האקדמי אותו מספקים המחברים מתמקד בטענה לפיה היחס לכישוף באירופה של ימי הביניים המאוחרים ואילך היה תולדה ישירה של הניסיון הכנסייתי להיאבק בתנועות המינות שנפוצו בעיקר בדרום אירופה ממחציתה השנייה של המאה ה- 12.

 הסבר דומיננטי זה אינו לוקח בחשבון השפעות מרכזיות נוספות שפעלו על עולם הכישוף האירופי. בנוסף, תופעות מהותיות שאינן קשורות כלל לכנסייה, וראויות לניתוח מעמיק יותר, כמו פולקלור, מחשבה הרמטית והעניין בתורת הנסתר (occultism), זוכות כאן לאזכור שולי. ניתן להניח כי הסיבה לכך היא קוצר היריעה והקושי של חיבור יחיד לספק תמונה כוללת של תופעה כה מורכבת. בשל כך, בסיומה של סקירה זו אזכיר בקצרה כמה גורמים נוספים שהשפיעו על תולדות הכישוף והמחשבה המאגית האירופית.

 המסמך הכנסייתי המשפטי החשוב ביותר מימי הביניים המוקדמים שעניינו כישוף פורסם בשנת 900 בקירוב. קנון אפיסקופי (Canon Episcopi) מתאר תופעה אופיינית לנשים מושחתות, המודחות מדרך הישר בידי השטן. נשים אלה, טוען המסמך, מובלות בידי השטן למצב של בלבול נפשי כה קיצוני, המערב אשליות וחזיונות תעתועים, עד כדי כך שהן מדמיינות כי הן רוכבות בלילות עם האלה דיאנה, בחלפן על פני מרחקים עצומים, בהאמינן כי הן משרתות את האלה, ומוכנות ומזומנות להיקרא בידיה כל אימת שזו תחפוץ בכך. "אשליות כגון אלה", טוען הקנון אפיסקופי, "ניטעות בנפשותיהם של חסרי האמונה, אך לא בידי אלוהים, כי אם בידי השטן. שכן השטן יכול ללבוש דמות של מלאך אור", המאפשרת לו להוביל בכחש את אותן נשים אומללות (עמ' 65-66).

 חשיבותו של מסמך זה ברורה. מצד אחד הוא מגדיר את הכישוף כאשליה ותו לא, ואת המאמינים בכישוף כבורים קטני אמונה, וכך אולי מסייע לעכב את היסטריית המכשפות לתקופה מאוחרת בהרבה. מצד שני, עצם אזכור הכישוף בתקופה זו מוכיח בבירור כי האמונה בו רווחה באירופה של ימי הביניים המוקדמים. סוגיה מעניינת נוספת בקנון אפיסקופי הוא אזכור יכולתו של  השטן ללבוש את דמותו של מלאך-אור. דימוי זה מתקשר כמובן לשמו הלטיני של  השטן, הלא הוא לוציפר (נושא-האור), כינוי שמקורו בתרגום הלטיני לשמו של הילל בן שחר התנ"כי (ישעיה י"ד, 12). בהתאם, המסמך עורך הקבלה חד-משמעית בין עיסוק בכשפים לבין השפעה ישירה של השטן, וכך מסייע בקיבוע הדיעה המקובלת גם בתקופות מאוחרות יותר, לפיה מכשפות ומכשפים עובדים את השטן. כמובן שדיעה זו הקלה על הכנסייה הקתולית, שראתה עצמה כנציגת האל עלי אדמות, לסמן ולרדוף קבוצות מסוימות באמתלה של עבודת השטן.

 בנוסף, אזכורה של אלת הציד היוונית משמעותי אף הוא, ומשמש ללא ספק כהשראה מוקדמת לדימוי של  דיאנה כאלה-אם, הישות האלוהית שנעשתה בעת המודרנית למושא הערצה וסגידה בתנועות הכישוף העכשוויות, ובמיוחד בתנועת הוויקה (Wicca). מעבר לכך, ניתן להניח כי המוטיבים המוזכרים במסמך זה עשויים היו להוות את הבסיס לאמונה בשבת-המכשפות, מושג שעתיד לתפוס מקום מרכזי בכל הקשור להאשמה בכישוף. מדובר בכינוס של מכשפים ומכשפות, במהלכו מצורפים חברים חדשים לפולחן הסודי, המערב הריגת ילדים רכים ושימוש בגופותיהם לצרכים מאגיים, לצד שורת מנהגים אופייניים למכשפות, וביניהם דריכה על הצלב או הפרשת צואה עליו, סגידה לאדון הכת באמצעות נשיקה עסיסית בישבנו, וכדומה. כינוס שבת-המכשפות הסתיים בדרך כלל באורגיה המונית ובפריצה מודעת של כל המסגרות המיניות המקובלות. אמנם, אין שום עדות כי אירוע מסוג זה אכן התקיים אי-פעם, אך כפי שטוענים מחברי הספר, "סברותיהם של אנשים משפיעות על מעשיהם יותר מן המציאות האובייקטיבית" (עמ' 54). האמונה בקיומה של שבת-המכשפות הפכה לנפוצה במהלך ציד המכשפות של המאות 16-17, והביאה לדבריהם של ראסל ואלכסנדר למותם של כמאה אלף גברים ונשים.

 יש לציין כי הכנסייה מעולם לא בחלה לעשות שימוש במוטיבים דומים גם בהקשרים מעט שונים, ובעיקר באישומים בדבר מינות, למשל במשפטים הידועים שנוהלו נגד ראשי מסדר הטמפלרים בראשית המאה ה- 14. עם זאת, נדמה כי סוג זה של אישומים היה נפוץ במיוחד בהקשר לנשים מכשפות, שנחשדו כשואפות להפוך את הסדר הטוב על פניו ולסגוד לשטן, זה שמטרתו היא מלחמה בסדר האלוהי-הפטריארכאלי. כלומר, משמעותו של שבר בסדר החברתי והמיני היא סיוע ישיר להשגת יעדו האמיתי של השטן, הלא הוא ניצחון בקרב על שליטה בנשמות בני-האדם. אין צורך להכביר מלים על המשמעויות המיזוגיניות הגלומות בהאשמת נשים בפולחן השטן, כמאפיין מובהק של חברה פטריארכאלית. כמו כן, ברור כי לאורך ההיסטוריה האנושית מקובל לתפוס נשים כבעלות כישורי כישוף מולדים מוצלחים יותר מאלה של גברים, וכניחנות בקרבה יתרה לעולם-שמעבר. תפיסה זו מתבטאת בשלל אזכורים ודימויים, ודי להזכיר את סיפורו של המלך שאול ההולך לבעלת האוב (שמואל א', כ"ח, 3-25), או לחלופין את הדימוי המיגדרי המקובל למגדת עתידות, למדיום, או למכשפה סטריאוטיפית בתעשיית הקולנוע והטלביזיה. יתכן וזו בדיוק הסיבה לכך שבמהלך ציד המכשפות הגדול היה מספר הנשים שהואשמו בכישוף גדול פי שתיים ממספר הגברים.         

 טרם דיון בתקופת ציד המכשפות הגדול, ראוי לציין בקצרה את אחד הנושאים המרכזיים בהם מטפל היסטוריה של הכישוף – רדיפת תנועות המינות של דרום אירופה במאות 12-13. כאמור, אחת הטענות המרכזיות של מחברי הספר היא כי רדיפת המינים זהה במובנים רבים לרדיפת המכשפות המאוחרת ממנה, וכי האישומים שהעלתה הכנסייה כלפי המינים נשארו בבסיסם זהים גם בתקופת ציד המכשפות. במלים אחרות, גם המינים וגם ה"מכשפות" שימשו את הכנסייה כמעין שעיר לעזאזל, או כ"אחר" ששיקף עבור המאמינים ישרי הדרך את גבולות המותר והאסור.

 מקורותיה של המינות האירופית בדוקטרינה דואליסטית ששורשיה בפרס ובדת זרתוסטרא, ובמרכזה הכרה בקיום שני כוחות אלוהיים בעלי עוצמה דומה – האל הטוב והאל הרע (המקביל לשטן הנוצרי), אשר אחראי לבריאת עולם החומר. אמונה זו התגלגלה מפרס למצרים ההלניסטית וזכתה שם לביטויה הבולט ביותר אצל כת המניכיאים. ממצרים נדדה האמונה הדואליסטית לבלקן, שם הפכה לבסיס האמונה של כת הבוגומילים הבולגרים, אשר שלחו בראשית המאה ה- 12 מיסיונרים לרחבי אירופה. אותם מיסיונרים זכו להצלחה ניכרת בלאנגדוק שבדרום-מזרח צרפת, שם הובערה הדליקה הגדולה של המינות הקתארית (מיוונית=הטהורים), שבבסיסה האמונה כי השטן הוא בורא העולם וכי ישוע, שליחו של האל הטוב, היה ישות רוחנית נטולת חומר. לטענת הקתארים סיפור הצליבה חסר ביסוס ומשמש את הכנסייה, שנוצרה בידי השטן, להוליך שולל את המאמינים התמימים. הקתארים קראו להתנזרות מינית, כיון שתפסו את ההתעברות ככליאת הרוח בתוך הבשר, ובחלקם אף היו צמחוניים, מסיבות דומות. לאחר תקופה ארוכה בה פעלו הקתארים באין מפריע, במהלכה נפוצו תנועות מינות נוספות ברחבי אירופה, יצאה הכנסייה במאה ה- 13 למתקפת נגד, ששיאה הקמת מוסד האינקוויזיציה ולבסוף אף מסע צלב של ממש כנגד האלביגנזים (כך כונו הקתארים, על-שם העיר אלבי, ממנה יצאה מינות זו).  אין זה המקום להרחבה בדיון על אודות תופעה מרתקת זו. עם זאת, מחברי היסטוריה של הכישוף מציינים, ובמידה רבה של הגיון, כי האמונה הקתארית אחראית במידת מה להתפתחות המאוחרת יותר של פולחן השטן. בעוד שהקתארים האמינו כי יש להילחם בשטן על ידי חיזוק המרכיבים הרוחניים והחלשת המרכיבים החומריים, נעשתה אמונתם בכך שהשטן הוא בורא העולם דווקא לבסיס לסגידה לשטן, כישות היכולה להעניק עושר ועוצמה בעולם החומר. בנוסף, הקתארים הואשמו בידי הכנסייה בקניבליזם, בקיום אורגיות וברצח ילדים, האשמות המזכירות מאד את אלה שעתידות בתוך זמן קצר להיות מוטחות במכשפות.         

 זרעי הדימוי המיזוגיני של המכשפה שנבטו בקנון אפיסקופי צמחו והבשילו בחיבור מאוחר ומשפיע בהרבה, הלא הוא פטיש המכשפות (Malleus Maleficarum) הנודע משנת 1486, שזכה לפופולאריות ניכרת והודפס ב- 14 מהדורות עד לשנת 1520. חיבור זה נכתב בידי האינקוויזיטורים הגרמנים היינריך קראמר אינסטיטוריס(Institoris, c.1430-1505)  ויעקב שפרנגר (Sprenger, c.1438-1494), והפך למורה הנבוכים של ציידי המכשפות בתקופה העוקבת לפרסומו. הנחת העבודה של פטיש המכשפות הייתה כי הכישוף אכן קיים ומציאותי, אך גם כי רוב העוסקים בכישוף הם נשים, וכלשון הספר: " מהי אישה אם לא אויבת הידידות, עונש שאין מנוס ממנו, רע הכרחי, פיתוי טבעי… נשים הן פותות יותר; וכיון שמטרתו העיקרית של השטן היא להשחית את האמונה, הוא מבכר לתקוף אותן" (עמ' 162).  על פי פטיש המכשפות, ארבעת היסודות לכישוף הם התכחשות לאמונה הקתולית, הקדשת הגוף והנשמה לשירות הרוע, הקרבת ילדים שטרם הוטבלו וכמובן שגם עריכת אורגיות וקיום יחסי מין עם השטן. הספר פירט כיצד יש לחקור ולחרוץ את דינן של מכשפות, כאשר המלצתו החד-משמעית הייתה המתת אלה שנמצאו אשמות בכישוף. הפופולאריות של פטיש המכשפות צמחה עם התגברות ההיסטריה הציבורית והכנסייתית ברחבי אירופה סביב נושא הכישוף, כאשר אלפי מכשפים, ובעיקר מכשפות, נשפטו ונמצאו אשמים. ההוכחות לאשמת כישוף היו מגוונות וכללו, לבד מהודאות או הלשנות, גם שורה של מבחנים פיזיים, ביניהן חיפוש ואיתור של "פטמת המכשפות", מעין פטמה שלישית דרכה דמונים בני-לוויה היו אמורים לינוק את חלבה ולשדה של המכשפה.

 המוטיב החוזר במשפטי המכשפות היה היטפלות לנשים לא נשואות וחסרות הגנה. מוטיב זה נשנה במהלך המאות 16-17 ברחבי אירופה. לדוגמה, בשנת 1587 הואשמה ואלפורגה האוסמנין, מיילדת לא נשואה מהעיר הגרמנית דילינגן, בהריגת מספר תינוקות אותן יילדה, בחבירה לדמונים, בקיום יחסי מין עם השטן ובחילול הצלב. גזר דינה היה חמור – כריתת חלקי גופה, המתתה ושריפת גווייתה. משפטים ופסקי-דין דומים חזרו ונשנו ברחבי אירופה, אך לא רק שם. גם במושבות האנגליות בצפון-אמריקה התפתחה היסטריית מכשפות בשנות ה- 40 של המאה ה- 17, והגיעה לשיאה עם המשפטים הידועים שהתקיימו בסיילם (Salem) בשנת 1692, שכתוצאתם הוצאו להורג תשעה-עשר גברים ונשים שהואשמו בכישוף. סגנון האישומים וטיב ההוכחות שהועלו כנגד הנאשמים באמריקה דמו בכל לאלה שנהגו באירופה, לרבות איתור פטמת מכשפה על גופם של חלק מהנאשמות.

 ההיסטריה הציבורית סביב נושא הכישוף הלכה ודעכה לקראת שנת 1700, אם בשל ההבנה ההולכת ומחלחלת של מערכות המשפט בכך שהדברים יצאו מכלל שליטה, אם בשל התגברות רוח הנאורות והרציונאליזם העתידה לאפיין את המאה ה- 18. הטענה המועלית בהיסטוריה של הכישוף היא כי תופעת הכישוף בכללה כמעט ונעלמה עד לפרוש המאה ה- 20. אין ספק כי קביעה זו מדויקת באשר לצניחה במספרם של משפטי מכשפות. עם זאת, כפי שמציינים מחברי הספר, העיסוק בכישוף ובצדדים שונים של תורת הנסתר המשיך להעסיק אנשים רבים גם במאות 18-19, בין אם מתוך עניין אינטלקטואלי או רומנטי, בין אם כפרקטיקה של ממש. בהקשר זה, ראוי לציין את המקום הנכבד אותו תפס עולם הכישוף ותורת הנסתר בספרות הרומנטית של המאה ה- 19. חשבו לדוגמה על רומנים מצליחים כגון פרנקנשטיין (1818) של מרי שלי, סיפורי האימה של אדגר אלן פו, קבצי הפולקלור של האחים גרים, הרומנים האזוטריים של אדוארד בולוור-ליטון, דרקולה (1897) של בראם סטוקר ועוד רבים וטובים אחרים.

 חלקו האחרון של הספר סוקר את תולדות ההתעוררות המחודשת של העניין המערבי בכישוף וממפה כמה מתנועות המכשפים המרכזיות הפועלות כיום. מקום נכבד שמור לאנתרופולוגית והאגיפטולוגית מרגרט מארי (Murray, 1863-1963), שעסקה בין השאר במקורות הכישוף האנגלי. למרות ששיטות עבודתה שנויות במחלוקת, בשל הסתמכותה על מקורות מפוקפקים, הרי שמארי הייתה האחראית הישירה להחדרת מושגים מרכזיים, כגון שבת-המכשפות, לדיון האקדמי של תקופתה. הדבר ניכר בעיקר בספרה משנת 1921, פולחן המכשפות במערב אירופה, בו טענה מארי כי הכישוף של ימי הביניים היה המשך ישיר של הכישוף הפגאני, ולמעשה היה מעין דת ישנה, שסגדה לפריון ולשפע שבטבע. נדבך מרכזי נוסף בבניין התיאוריות המודרניות על אודות הכישוף הונח בידי הסופר הנודע רוברט גרייבס (Graves, 1895-1985), שבשנת 1944 פרסם את ספרו המשפיע, האלה הלבנה, בו תיאר פולחן אוניברסאלי של דת-האלה, שלדבריו דוכא בידי התרבות הפטריארכאלית שהחלה לצמוח לפני כ- 4000 שנה. גרייבס אחראי לרעיון מרכזי נוסף, לפיו האלים שואבים את עוצמתם ממידת האמונה של חסידיהם. המסקנה המתבקשת היא שברגע שכמות מספקת של אנשים תשוב לסגוד לאלה העתיקה, תשוב זו למשול בעולם.

 אחד מהאחראים המרכזיים לתחיית הכישוף בזמננו היה ג'רלד גרדנר (Gardner, 1884-1964), אשר בספריו כישוף כיום (1954) ומשמעות הכישוף (1959) הניח את היסודות לדת ניאו-פגאנית בשם וויקה, המתיימרת להמשכיות של מסורת כישוף אירופית עתיקה. ממשיכתו של גרדנר, דורין ואליינטה (Valiente, 1922-1999), נחנכה בידיו בשנת 1953, אך פנתה לדרך עצמאית בשנת 1957 ונעשתה מאז ועד למותה לדוברת המרכזית של הכישוף המודרני. יומרתם של ואליינטה וגרדנר להחייאת מסורת קדומה שנויה במחלוקת, שכן נראה כי תורתם נשענת במידה רבה על סינתזה בין תיאוריות מודרניות על מהותו של הכישוף העתיק.

 היסטוריה של הכישוף דן לקראת סיומו בתפקידה המכריע של תרבות האינטרנט בהפצת העניין והידע בתחומי הכישוף, בשל "כוחה של הרשת לקשר בין יחידים פזורים ולגבש אותם לכלל ישות שעולה על סך כל חלקיה" (עמ' 239). בנוסף, מוערך תפקידה של תעשיית הקולנוע והטלביזיה, התורמת את חלקה בהגדלת הפופולאריות של התחום, עם שורה ארוכה של סרטים וסדרות המחדירים בקרב הקהל הרחב את העניין במאגיה, בכישוף ובכלל בעל-טבעי.       

 לקראת סיום רשימה זו, אמנה בקצרה עוד כמה השפעות חיוניות להבנת מקורותיו המגוונים של הכישוף האירופי. בין אלה ניתן למנות את הפולקלור הטרום-נוצרי המגוון, השופע סיפורי פיות, טרולים, גנומים ויצורים קסומים אחרים, שאת הדהודיהם ניתן לאתר ממערב היבשת ועד למזרחה. פולקלור עשיר זה מספק בסיס לאמונות ולמיתוסים שונים, שעיקרם הנחת קיומן של טריטוריות קסומות לצד העולם האנושי וקבלת התפיסה המאמינה באפשרותה של טרנספורמציה ויחסי-גומלין בין עולמנו לבין אותן טריטוריות. 

 לצד השפעה זו, קיימת בעולם הקסם האירופי נוכחות דומיננטית של מסורות המסתורין העתיקות של אגן הים התיכון, ביניהן בולטת המסורת ההרמטית-מצרית, המתוארת בקורפוס ההרמטי, שאוגד במצרים בסביבות המאה השנייה לספירה. קובץ זה התיימר להיכתב בידי כהן בעל טבע אלוהי-למחצה בשם הרמס טריסמגיסטוס (Hermes Trismegistus) שפעל לכאורה בתקופה הפרעונית. עיקר דיונו מתמקד בדרכים בהן יכול האדם לקדם עצמו לעבר האל, מתוך הפנמת התובנה ההרמטית המרכזית, לפיה היקום, בכל רמותיו, מורכב מאותם החומרים. כלומר, מה שנמצא למעלה, בעולמות האלוהיים, זהה למה שנמצא למטה, בעולמות הארציים. לפיכך, פעולה מאגית בעולמנו תשפיע גם על עולמות אחרים ולהפך.

 תובנה זו קנתה לה חסידים רבים באירופה של הרנסנס, לאחר שהקורפוס ההרמטי תורגם ללטינית בשנת 1463 בידי מרסיליו פיצ'ינו (Ficino, 1433-1499), שתרם להפצת המחשבה ההרמטית גם באמצעות חיבוריו שלו, ביניהם בולט ספר החיים (De Vita, 1489), הנחשב לחיבור המאגי המקיף ביותר מתקופת הרנסנס. פיצ'ינו היה הראשון בשורה ארוכה של מגים אירופים מהמאות 16-17. בין ממשיכיו הבולטים היו ג'ורדנו ברונו(Bruno,1548-1600) , פרצלזוס (Paracelsus, 1493-1541), ג'והן די (Dee, 1527-1608), תומאסו קמפנלה (Campanella, 1568-1639) ורבים אחרים. רעיונותיהם היו אופנתיים בקרב השכבות האינטלקטואליות של אירופה בתקופת הרנסנס והשפעתם ניכרת גם בתקופתנו, בהקשר לתנועות מודרניות האמונות על מחשבת העידן-החדש.

 גורם השראה נוסף שפעל על עולם הכישוף והמאגיה האירופי ניתן לאיתור במסדרים סודיים, כמו הבונים החופשיים ואחוות רוזנקרויץ, ובפעילות מרפאים וקוסמים דוגמת פרנץ אנטון מסמר (Mesmer, 1734-1815), או אלסנדרו קליוסטרו (Cagliostro, 1743-1795), שעיצבו את הדימוי המודרני של המרפא (healer). מסמר  הואשם בשרלטנות, אך תורתו עשתה לה כנפיים ברחבי אירופה, בעוד שקליוסטרו זכה למוניטין מעט מפוקפק, כאדם האחרון שהוצא להורג בידי האינקוויזיציה הרומית.

 מעבר לחסר בתיאור כל אלה, בולט בהיסטוריה של הכישוף היעדרו של דיון ממוקד נרחב  בתנועות אזוטריות מערביות משפיעות נוספות, בין אם באופן השוואתי ובין אם כהעמקה של הסקירה הליניארית על תולדות הכישוף. ראוי לשבח את ההפקה המוקפדת, התרגום המצוין והעיצוב המרשים של עטיפת הספר, לצד הבחירה המכבדת בכריכה קשה. עם זאת, לא מובן לי היעדרו המצער של אינדקס. בנוסף, יש לציין כי הכותרת המקורית באנגלית שונה מעט מזו של המהדורה העברית: היסטוריה חדשה של הכישוף: קוסמים, מינים ופגאנים.

 

לסיכום, יש לברך על עלייתו של היסטוריה של הכישוף על מדפי חנויות הספרים. יש לקוות כי מדובר בסנונית ראשונה המבשרת על הוצאות נוספות בעברית של מחקרים אקדמיים חשובים אחרים של תחומי הקסם והכישוף.

    

פורסם במקור בזמנים, עורכת מירי אליאב פלדון, גיליון 107 (רעננה, קיץ 2009), 113-116.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s